כשאתה נותן ל-״דבר הזה״ שם אתה יכול להתחיל לייצר הפרדה בין המחלה לבינך. בין התנהגות שאימצת בגלל המחלה לבין מי שאתה. ההתנהגות הנוקשה שלך לא הופכת אותך לאדם נוקשה. להפך, אתה פתאום מגלה שזה רחוק ממך כל כך. זו התנהגות שהיית צריך כדי לאלף את הגוף שלך לחיות בדרך לא אפשרית. כשאתה בתוך המחלה, אתה לא רואה שום אפשרות קיום אחרת לעצמך. תפיסת העתיד שלך מוגבלת בידי הדימוי העצמי המבוצר שלך כמכור למחלה. לא חשוב עד כמה אתה עשוי להכיר במחירי ההתמכרות הזו שלך. הפחד לאבד את העצמי אם ההתמכרות תיעלם מחייך הוא מפלצת עצומה. במוח שלך, אתה תחדל להתקיים. שינוי התודעה הזה, שאתה לא שווה המחלה, שיש קו שעובר בינכם, מייצר אצלך את הספק, פתח להחלמה. אתה יכול ״להרוג״ את המחלה מבלי ״להרוג״ את עצמך.

במשך 4 שנים נתתי לעצמי חופש מוחלט להיות. שחרור אמיתי מגבולות. בלי גבולות חיצוניים. וקרה דבר מדהים. גיליתי את עצמי. גיליתי שיש בי הרבה גבולות שמגיעים מתוכי, קול פנימי שלמדתי לסמוך עליו שלעולם לא יאפשר לי להזיק לעצמי. גיליתי שדווקא כשלא סגרתי את עצמי בתוך גבולות חיצוניים. מתוכננים. נוקשים. יכולתי לגלות את הגבולות האמיתיים שלי. אלה שבאים מתוך חיבור אמיתי לעצמי. גיליתי שהם קיימים. והגילוי הזה היה משמעותי נורא עבורי. כי הוא קידם לחוויה חדשה, שלא ידעתי שקיימת בעולם, שלא ידעתי שקיימת בעולם עבורי. שיש אמצע בין גבולות נוקשים לחופש מוחלט. שיש אמצע בין גבולות נוקשים לאיבוד השליטה. אמצע שנקרא ״שחרור שליטה״.

והילדה הקטנה שלכן במשך שנים, סופגת את ה-״היגיון הפרטי״ של אמא שלה ולומדת שהיא תרגיש שייכת רק כשתהיה הכי! בכל מה שהיא עושה. הכי! שתמיד יכול להפוך להכי ועוד קצת. וככה היא הופכת להיות ביקורתית ומשווה. כזו שלא מסתפקת ב״כמו כולם״. כזו שצריכה להרגיש שהיא יותר. ואז בדיאטה הראשונה שהיא עושה, היא לא עוצרת איפה שכולם עוצרים. כי אצלה בראש רצים המשפטים. שהיו של אמא שלה. משפטים על החיים. ועכשיו הם הקול הפנימי שלה. קול שאומר – ״אפשר עוד קצת״. ״את יכולה ליותר מזה״. ״תראי, היא יותר...״ והיא ממשיכה את המשפט ״תראי, היא יותר רזה״. וככה היא ממשיכה וממשיכה לרדת קילו ועוד אחד, כי מה בסך הכל היא רוצה? להרגיש שייכת בעולם.

אנורקסיה. היא מחלה לא רציונאלית. היא מחלה של הלב. ולכן משפטים כמו – ״פשוט תאכלי״. ״הגוף שלך צריך אוכל כדי לשרוד״. ״אם לא תאכלי אז...״. ״מה את צריכה? תגידי״. לא יעזרו. להפך. רק יסגרו את הילדה שלכם, מולכם. היא לא צריכה את המח שלכם, מזה יש לה מספיק משלה. מח כזה שחושב ומנתח ומדבר ומסבך, מסרב לתת לה מנוחה. היא לא צריכה את הפתרונות שלכם והעצות שלכם. את כל זה היא יודעת לבד. היא פשוט לא יכולה לוותר כרגע על העוגן שהיא תופסת כיחיד בעולם שלה. האנורקסית שבה. אז מה היא צריכה? הילדה הקטנה שלכם?

מזדהות? מזדהים? ומי שלא, עכשיו אתם מבינים, למה המשפט הזה ״לכולן יש הפרעת אכילה ברמה מסוימת, מי לא מתעסק היום באוכל ובבריאות?״ גורם לי לחייך? התעסקות עם אוכל ובריאות היא לא הפרעת אכילה. הפרעת אכילה היא זהות. אישיות. של מי שסובל ממנה. וככזו, התסמינים שפירטתי עכשיו פוגשים את מי שסובל מהפרעת אכילה לא רק מול אוכל. זה פוגש אותו בעבודה. בהורות. בזוגיות. בקשרים עם החברים שלו. מי שסובל מהפרעת אכילה לא מתעסק באוכל ובבריאות כמו כולם. מי שסובל מהפרעת אכילה, מקדיש את עצמו. חייו. גופו. המחשבות שלו. הנפש שלו. אליה. עד שהוא, נעלם.