ידע הוא כח

מתוך הספר: ״הם יכולים לזהות בן רגע אם אני מחויב באמת ובתמים לרווחתם, או שמא רק מנסה לסלק אותם מדרכי. כמי שסובלים כרונית מהיעדרה של יכולת כזאת לטפל בעצמם, הם מגלים רגישות מיוחדת לנוכחותה או היעדרה באנשים שתפקידם לטפל בהם״

זה משפט נורא חזק בהקשר של אנורקסיה.
הניתוק מעצמך לא מאפשר לך לטפל בעצמך. בכאבים. בפחדים. ברגשות שלך. יש בתוכך ילדה קטנה שנעלת באיזה כלוב ולא טרחת לחזור לבקר אותה, לבדוק מה היא צריכה. חוסר היכולת שלך לטפל בעצמך, בתוספת תכונת הרגישות, שמאפיינת מאוד אנורקטיות, מייצרים רגישות מיוחדת מול המטפלים בהם. לאנורקטיות מאוד קשה לסמוך, כי כשאת סומכת את משחררת שליטה. ולכן היא תחפש הוכחות תמידיות להאם המטפל אכן איתה. אכן רואה אותה. ואם תרגיש לרגע שלא. היא תקבל ״עוד הוכחה״ שהמקום היחיד הבטוח עבורה הוא הפרעת האכילה. ותברח.

מתוך הספר: ״בני האדם רוצים לא רק לשרוד, אלא גם לחיות. אנחנו כמהים לחוות את החיים במלוא חיותם, ברגש מלא ובלתי מוגבל. מבוגרים מקנאים בפתיחות הלב והנפש המאפיינת את מסעי החקר של ילדים, למראה שמחתם וסקרנותם אנו עורגים ליכולת הפליאה פעורת העיניים האבודה שלנו מעצמנו״

אני חושבת שזה היה מאבק בלתי נגמר בתוכי.
מצד אחד האנורקסיה שמושכת אותך למטה. לתהומות החושך.
מצד שני החיים. אלה שמלאים באנשים שחיים אותם בצורה מלאה. צוחקים. מחייכים. שמחים. מלאים בעצמם.
הרצון לחיות ולא רק לשרוד הוא קול הספק שקיים באנורקטית. זה שבתחילת הריקוד שלה עם המחלה, עוד יכול לשים סימני שאלה על הכיוון שבחרה. זה שהולך ונחלש ככל שעובר זמן בתוך הריקוד.
אחד הדברים שגרמו לי להחליט לצאת מהפרעת האכילה שלי היה הילד שלי. תמיד אמרתי שפתאום היה לי משהו גדול וחשוב ממנה בעולם.
אבל זה לא רק זה.
משהו בלטפל בילד שלי גרם לילדה הקטנה שהשארתי מאחור, הסקרנית, פעורת העיניים מהחיים, השמחה, לקנא נורא. לדרוש שאפסיק לפחד ממנה ואתן לה את המקום שמגיע לה בחיי.

מתוך הספר: ״אנחנו יודעים אינטואיטיבית, שמוטב להרגיש מאשר לא להרגיש. לרגשות יש ערך הישרדותי מכריע. הם מכוונים אותנו, מפענחים עבורנו את העולם ומציעים לנו מידע חיוני. הם מספרים לנו מה מסוכן ומה בלתי מזיק, מה מאיים על קיומנו, ומה יזין את צמיחתנו. תארו לעצמכם כמה מוגבלים נהיה אם לא נוכל לראות או לשמוע או לטעום או לחוש חום או קור או כאב פיסי. כיבוי רגשי דומה לכך. הרגשות שלנו הם חלק חיוני מהמנגנון החושי שלנו וחלק מהותי ממי שאנחנו. הם עושים את החיים כדאיים, מרגשים, מאתגרים, יפים ומלאי משמעות.  
כשאנו בורחים מפני הפגיעות שלנו, אנחנו מאבדים את יכולתנו המלאה להרגיש רגשות. אנחנו עלולים אפילו לפתח אנמיה רגשית, לא לזכור שהרגשנו אי פעם רוממות רוח אמיתית או עצב אמיתי״

האנורקסיה מקלפת את האנורקטית מעצמה. מתחביבים. חברים. משפחה. היא משתלטת על עולמה. האנורקטית מתעסקת באנורקסיה שלה 90% מזמנה. והעיסוק האובססיבי הזה והבלתי נגמר גורם לה לאט לאט להתרחק מעצמה. זה כמו בזוגיות, תחשבו על זוג שהלך והתרחק. עד הרגע הזה שהם פתאום מבינים כשהם יושבים אחד מול השניה, שהם זרים. ולהיות זר למישהו זו תחושה של חוסר וודאות ופחד, ממה תפגוש מולך. עכשיו תחשבו מה זה להיות זר לעצמך?
האנורקטית בורחת מעולם הרגשות שלה. מעולם הרגשות ״השליליים״. זו המטרה. היא לא רוצה להרגיש פחד וכעס וקנאה ושנאה. היא לא מבינה שככה היא פשוט מפסיקה לאט לאט להרגיש. הכל. פלאט רגשי.

מתוך הספר: ״יש עוד דינמיקה רבת-עוצמה שמנציחה התמכרות למרות כל השלכותיה ההרסניות. המכור לא רואה שום אפשרות קיום אחרת לעצמו. תפיסת העתיד שלו מוגבלת בידי הדימוי העצמי המבוצר שלו כמכור. לא חשוב עד כמה הוא עשוי להכיר במחירי ההתמכרות שלו, הוא פוחד לאבד את העצמי אם ההתמכרות תיעלם מחייו. במוחו שלו, הוא יחדל להתקיים״

לא משנה למה אתה מכור: אוכל, הימורים, סיגריות, ריצה, קניות, ניקיון, סמים. ההתמכרות הופכת להיות חלק מה״אני״ שלך. אני = ההתמכרות שלי. תנאי חזק במח שלך.
אין הפרדה ביני לבין ההתמכרות שלי. ולכן לא ניתן להבין בכלל מה מושג ההחלמה אומר. להרוג את האנורקטית שבי משמעותו להרוג את עצמי. ולכן, אין החלמה אמיתית עבור אנורקטיות אלא אם יצליחו להפריד בין האנורקטית לבין עצמן. הדבר יתאפשר רק בתנאי אחד, שהיא תמצא דרך חדשה לשאוב את הערך העצמי שלה בעולם ממקום אחר. לא מהאנורקסיה.
זו גם הסיבה שהזמן של הילדה הקטנה שלכם בתוך המחלה קריטי נורא. זו מחלה שמשתלטת על הזהות שלה.

מתוך הספר: ״אומרים שאם אתה לוקח צפרדע וזורק אותה למים רותחים, היא תקפוץ החוצה. אבל אם אתה לוקח את אותה צפרדע, זורק אותה למים בטמפרטורת החדר ואז מחמם לאט לאט, היא תתבשל למוות, כי בהדרגה, מעלה אחרי מעלה, היא מתרגלת לחום, הוא נראה לה נורמלי״

ככה מתנהל הריקוד עם הפרעת אכילה.
אם היו לך חיים רגילים ומישהו היה אומר לך שתבלי חודשים שלמים במחלקה להפרעות אכילה כדי שישכנעו אותך לאכול, צורך בסיסי של כל אדם, לא היית חותמת על העסקה. אבל אנורקסיה חודרת לאט לאט, בהדרגה, נותנת לך זמן להסתגל. כל פעם מורידים עוד קצת, מצמצמים עוד מאכל. מצמצמים את עצמך. בהתחלה זה מגיע עם המון מחמאות ויחס ותשומת לב מהסביבה.
וכשהטירוף מגיע במנות קטנות, הוא נראה לך נורמלי. וקל לעיכול.

טיפ:
תקראו. תלמדו את הפרעת האכילה שלכם.

ידע הוא כח. כשאת יודעת את יכולה להבין. כשאת מבינה את יכולה להחליט. לשנות את מסלול החיים שלך.