ואם הילד שלך בילדות שלו, לא הרגיש שייך. מדויק יותר לומר שתחושת השייכות שלו התערערה. הוא יהיה הכדור הזה. הכדור הזה שיאותת לך, יעשה הכל כדי שתחזרי להתייחס אליו – אולי יזוז מהמסלול הרגיל שלו, אולי יתקע בכדור אחר. הוא רק יאותת לך שהוא לא כמו תמיד. הוא רק יגיד לך בלי מילים, כי הוא ילד, שהוא צריך ממך את ההרגשה הזו שנתת לו עד לא מזמן ״שהוא שייך״. הוא יסמן לך בכל דרך שהאיזון שלך מולו הופר. ואת, במידה ובחרת להתעלם מזה, תפגשי את הכדור הזה בדרך לרצפה. ובדרך הזו, הכדור הזה יקבל את שלו. את כל המשאבים והזמן שלך. אותך. 100% ממך. אם רק היית בוחרת ולא בורחת.

אני מתייחסת לאנורקסיה / הפרעת אכילה כאל התמכרות. כמו שאלכוהוליסט מכור לאלכוהול. ונרקומן לסמים. האנורקטית מכורה לתחושת הריקנות, לתחושת ההיטהרות מאוכל.התמכרות, הרגל שיצא משליטה.כך אני תופסת גם

הוא הסתכל עלי ואמר ״נשמע שאת צודקת. זה כנראה לא הזמן בשבילך. שימי את החלום הזה שלך כרגע בצד״. משפט כל כך חכם שלו. ״תחילת אפריל״ עניתי לו. העיניים שלי ברקו מדמעות. הלב שלי דפק ממש חזק. ״מה?״ הוא שאל. ״בתחילת אפריל הבלוג שלי יהיה מוכן״ התחייבתי. לו. לעולם. לעצמי. ״זה עוד חודש וחצי״. הוא ענה לי. חייכתי אליו. משם פשוט לא עצרתי. עוד משימה שהסתיימה ועוד אחת.  לבחור שם לבלוג הסתכלי על השורה הזו. והמילה ״אדומה״ פשוט קפצה לה לראש. ״אדומה״. זה יהיה שם הבלוג שלי, החלטתי.

כשאתה נותן ל-״דבר הזה״ שם אתה יכול להתחיל לייצר הפרדה בין המחלה לבינך. בין התנהגות שאימצת בגלל המחלה לבין מי שאתה. ההתנהגות הנוקשה שלך לא הופכת אותך לאדם נוקשה. להפך, אתה פתאום מגלה שזה רחוק ממך כל כך. זו התנהגות שהיית צריך כדי לאלף את הגוף שלך לחיות בדרך לא אפשרית. כשאתה בתוך המחלה, אתה לא רואה שום אפשרות קיום אחרת לעצמך. תפיסת העתיד שלך מוגבלת בידי הדימוי העצמי המבוצר שלך כמכור למחלה. לא חשוב עד כמה אתה עשוי להכיר במחירי ההתמכרות הזו שלך. הפחד לאבד את העצמי אם ההתמכרות תיעלם מחייך הוא מפלצת עצומה. במוח שלך, אתה תחדל להתקיים. שינוי התודעה הזה, שאתה לא שווה המחלה, שיש קו שעובר בינכם, מייצר אצלך את הספק, פתח להחלמה. אתה יכול ״להרוג״ את המחלה מבלי ״להרוג״ את עצמך.

במשך 4 שנים נתתי לעצמי חופש מוחלט להיות. שחרור אמיתי מגבולות. בלי גבולות חיצוניים. וקרה דבר מדהים. גיליתי את עצמי. גיליתי שיש בי הרבה גבולות שמגיעים מתוכי, קול פנימי שלמדתי לסמוך עליו שלעולם לא יאפשר לי להזיק לעצמי. גיליתי שדווקא כשלא סגרתי את עצמי בתוך גבולות חיצוניים. מתוכננים. נוקשים. יכולתי לגלות את הגבולות האמיתיים שלי. אלה שבאים מתוך חיבור אמיתי לעצמי. גיליתי שהם קיימים. והגילוי הזה היה משמעותי נורא עבורי. כי הוא קידם לחוויה חדשה, שלא ידעתי שקיימת בעולם, שלא ידעתי שקיימת בעולם עבורי. שיש אמצע בין גבולות נוקשים לחופש מוחלט. שיש אמצע בין גבולות נוקשים לאיבוד השליטה. אמצע שנקרא ״שחרור שליטה״.