והילדה הקטנה שלכן במשך שנים, סופגת את ה-״היגיון הפרטי״ של אמא שלה ולומדת שהיא תרגיש שייכת רק כשתהיה הכי! בכל מה שהיא עושה. הכי! שתמיד יכול להפוך להכי ועוד קצת. וככה היא הופכת להיות ביקורתית ומשווה. כזו שלא מסתפקת ב״כמו כולם״. כזו שצריכה להרגיש שהיא יותר. ואז בדיאטה הראשונה שהיא עושה, היא לא עוצרת איפה שכולם עוצרים. כי אצלה בראש רצים המשפטים. שהיו של אמא שלה. משפטים על החיים. ועכשיו הם הקול הפנימי שלה. קול שאומר – ״אפשר עוד קצת״. ״את יכולה ליותר מזה״. ״תראי, היא יותר...״ והיא ממשיכה את המשפט ״תראי, היא יותר רזה״. וככה היא ממשיכה וממשיכה לרדת קילו ועוד אחד, כי מה בסך הכל היא רוצה? להרגיש שייכת בעולם.

אינטגרל. יש שיפסיקו לקרוא את הפוסט פה. יש כאלה שיעקמו את הפה בסלידה. ויש כאלה שיחייכו. אני מחייכת. אפשר ללמוד ממנו הרבה. על החיים. נעשה את זה

היא לא פחות ממושלמת. יש לה הכל. לכאורה. היא חכמה. מצחיקה. זורמת. יפה. אחת כזו שיודעת מה היא רוצה. מצליחה. יש לה חברים. כיף לבלות איתה. היא

אנורקסיה. היא מחלה לא רציונאלית. היא מחלה של הלב. ולכן משפטים כמו – ״פשוט תאכלי״. ״הגוף שלך צריך אוכל כדי לשרוד״. ״אם לא תאכלי אז...״. ״מה את צריכה? תגידי״. לא יעזרו. להפך. רק יסגרו את הילדה שלכם, מולכם. היא לא צריכה את המח שלכם, מזה יש לה מספיק משלה. מח כזה שחושב ומנתח ומדבר ומסבך, מסרב לתת לה מנוחה. היא לא צריכה את הפתרונות שלכם והעצות שלכם. את כל זה היא יודעת לבד. היא פשוט לא יכולה לוותר כרגע על העוגן שהיא תופסת כיחיד בעולם שלה. האנורקסית שבה. אז מה היא צריכה? הילדה הקטנה שלכם?

מזדהות? מזדהים? ומי שלא, עכשיו אתם מבינים, למה המשפט הזה ״לכולן יש הפרעת אכילה ברמה מסוימת, מי לא מתעסק היום באוכל ובבריאות?״ גורם לי לחייך? התעסקות עם אוכל ובריאות היא לא הפרעת אכילה. הפרעת אכילה היא זהות. אישיות. של מי שסובל ממנה. וככזו, התסמינים שפירטתי עכשיו פוגשים את מי שסובל מהפרעת אכילה לא רק מול אוכל. זה פוגש אותו בעבודה. בהורות. בזוגיות. בקשרים עם החברים שלו. מי שסובל מהפרעת אכילה לא מתעסק באוכל ובבריאות כמו כולם. מי שסובל מהפרעת אכילה, מקדיש את עצמו. חייו. גופו. המחשבות שלו. הנפש שלו. אליה. עד שהוא, נעלם.