***טקסט שלא נכתב על ידי – הסבר בסוף הפוסט*** כשאני מתבוננת במילים שכתבתי אז, אני מבינה שהן נכתבו בהרהור כואב על המעבר מילדות לבגרות, לו לא הייתי

זה מאבק פנימי בלתי פוסק בין חלקים שונים בך. מאבק פנימי שמציף אותך במחשבות שלך. מחשבות שהופכות לתחושת תסכול וכעס וכאב על המצב הזה שלך. מייצרות מאבק פנימי שלא מאפשר לך להיות נוכח ברגע. ואז מגיעה מכשפה מהאגדות בדמות של נסיכה. בואו נקרא לה ״הפרעת אכילה״. והיא נותנת לך משהו שאף אחד לפניה לא נתן. היא נותנת לך שקט מהמאבק הבלתי פוסק הזה שלך. היא מאפשרת לך לרגע להפסיק לכעוס ולכאוב ולהתעצבן ולהרגיש. היא מאפשרת לך פשוט לעשות. ובעשייה יש משהו שהיה חסר לך בחיים נורא. יש שליטה, שלך על החיים שלך. אין חוסר אונים.

מגיל צעיר סלדתי ממסגרות. ממערכות. לקח לי זמן להבין את זה. כי היה דיסוננס מאוד חזק שליווה אותי. תמיד הייתי חלק מהם. מהמסגרות. מהמערכות. מהממסד. אבל זה

מח של אנורקסית. מדויק יותר לומר חשיבה של אנורקסית. זו חשיבה דיכוטומית מאוד. שחור או לבן. אסור או מותר. יפה או מכוער. זו חשיבה של תבניות. חשיבה שמחפשת פשטות. חשיבה שמחפשת לשים את המח הזה שביום יום על ווליום ממש חזק, על מיוט. הוא חושב יותר מדי. חשיבה דיכוטומית היא כזו שמוותרת על החופש שהחיים מעניקים לנו ובוחרת בידיעה, גם אם המחיר שלה הוא לחיות חיים של גבולות חונקים. פשוט כי האופציה האחרת מבחינתה היא איבוד שליטה. וזה סיכון שאדם שמכור לשליטה לא מוכן לקחת.

בשנים האחרונות משהו השתנה. הלב שלי נפתח לקטנצ׳יק שלי שנולד. והאהבה הזו אליו גרמה לי להתבונן מחדש על כל מערכות היחסים שלי היום ואלו שהיו לי בעבר ולהבין. להבין שמעולם לא הסתכנתי בלאהוב. אהבה אמיתית כזו. אהבה שמחייבת אותך לפתוח את הלב. להתמסר. אהבה שגורמת לך לפחד פחד עמוק שתיגמר. שהדבר הזה שקראתי לו ״אהבה״ הוא מערכת יחסים אינסטרומנטאלית של תן וקח. שאני לא יודעת באמת לאהוב. ועם התובנה הזו הבנתי משהו נוסף. מערכת היחסים עם הגוף שלי היתה מערכת יחסים כזו אינסטרומנטאלית. השתמשתי בו. ניצלתי אותו. לא הקשבתי לו. הוא שירת מטרה. להשקיט את המח הברברן הזה שלי. זה שהופך את הכל למורכב.