חשיפה

***טקסט שלא נכתב על ידי – הסבר בסוף הפוסט***

כשאני מתבוננת במילים שכתבתי אז, אני מבינה שהן נכתבו בהרהור כואב על המעבר מילדות לבגרות, לו לא הייתי מוכנה. מעבר בלתי נמנע שניסיתי לדחות, בין השאר, באמצעות שליטה מדומה באוכל ובגוף. זו הייתה תקופה בה התבוננתי הרבה לשמים, חיפשתי כיוון בדרך שאבדה לי ותהיתי לפשר הסבל שחשתי. חיפשתי תשובות באינסוף של הכוכבים. עם השנים, את אלו שמצאתי, גיליתי בתוכי.

"זיכרונות משחקי ילדות
מקסם שווא בין גרגירי החול הזהובים.
לחשו,
גרמי השמיים כולם
השתחוו בפני הטוהר
ההוא.
זועקים
עת להתבונן במראה
מולי
נדנדת בגרותי השבורה"

—————————————————————————————

בגיל מאוד צעיר סביב גיל 5-6 הילד מגבש תפיסות ואמונות לגבי העולם. מהם הוא מייצר דפוסי חיים שילוו אותו כל חייו. יושרשו בתוכו. יהפכו להיות חלק מהדנא שלו.
דפוסי חיים שכל שינוי שלהם עבורו יהיה מסע. מסע לא פשוט בכלל. מסע שבו הוא יפרד מחלק ממנו. חלק ששמר עליו עד עכשיו.

בגיל צעיר למדתי שכשאתה מבקש עזרה, הצד השני רואה בך אדם חלש. תלוי. נזקק.
ומי רוצה להיתפס ככזה?
אז מגיל צעיר למדתי לשתוק. לשמור בבטן כשקשה. לחייך חיוך כובש ומשכנע שאצלי הכל בסדר. שאני חזקה. שאני ממש לא צריכה עזרה. מאף אחד. מסתדרת לבד.
ובמשך שנים אכן הצלחתי.

אחרי שנים כאלה, פתאום זה היה בולט נורא.
הייתי בודדה בעולם. לכאורה יש לי חברים וחברות ומשפחה אבל כל הקשרים שלי היו שטחיים, רדודים, חסרי עומק וכנות. מהצד שלי כמובן.
מעין הרגשה שיש אנשים שמכירים אותי שנים, אבל לא מכירים אותי בכלל.
ועבור אדם שאינטימיות רגשית היא צורך עבורו, לא פחות חזק מהצורך להיות עצמאית וחזקה. נתקלתי בהתנגשות צרכים.
כשעמדתי מול צומת ההחלטה, בחרתי כמו תמיד בבחירה הקשה. זו שדורשת ממני להשתנות. לזוז. בחרתי באינטימיות רגשית. בחשיפה.

חשיפה. זה כמו מקל קסמים.
כשאתה בא חשוף ופגיע ומבקש ומשתף קורה קסם. משהו בצד השני, האדם שמולך, משתחרר. והוא פתאום מתחיל טיפה לשתף. לבחון את התגובה שלך. והוא מופתע לא פחות מההפתעה שמילאה אותך כשאתה התחלת לשתף, שלהפך הצד השני מתעניין ומעריך ומחבק.
ופתאום בלי לשים לב, אתם יושבים ומדברים מהלב. בכנות. באומץ. שמחבר אתכם.
ופתאום יש לך עוד פינה בעולם, שהשרשת בה עוד קשר משמעותי. ועוד קשר משמעותי ועוד אחד.
רשת של קשרים שממלאים אותך ידיעה שאם רק תגיד הרשת הזו תתפוס אותך. כשתיפול.
ופתאום אתה מרגיש שייך. למשהו.

ישבתי מולה, אנחנו מכירות כבר תקופה, הכרות שטחית כזו. דיברנו על הבלוג שלי שעוסק בהחלמה מהפרעת האכילה. שיתפתי מהלב. דיברתי עם המון כנות. אני כבר רגילה. ופתאום בשקט היא אמרה לי ״גם לי היתה הפרעת אכילה״.
״לך????״, מילה שלא יצאה לי מהפה, רק ריחפה לי בראש.
אנורקסיה, מחלה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש, בבחירת הקורבנות שלה.
״כתבתי המון בתקופה של המחלה״ היא הוסיפה.
״תרצי לפרסם משהו בבלוג שלי? בעילום שם כמובן״ שאלתי.

חשיפה. היא מדבקת.
אז זה הטקסט שלה. והתמונות גם.
מדהימה ❤️