אנורקסיה לרצון

זו נקודה שממש חרוטה לי בזיכרון, ובלב, ובגוף.
הנקתי את הילד הקטן שלי, הסתכלתי עליו במבט מלא אהבה והערצה. איחלתי לו שתמיד יהיה מאושר.
והמשפט הזה, ״הפשוט הזה״ לכאורה, הציף אותי. הציף בי, ילדות.
היה הנקודה הראשונה בזמן של תחילת פרק ב׳ בחיים שלי.

קו הזינוק למסע שלי.

מסע שידעתי איפה הוא מתחיל ולא היה לי מושג היכן הוא נגמר.
מסע שהיום אני מבינה שאין לו נקודת סיום במקום או בזמן מסוים.
מסע החיים שלי.

בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאושר זה מצב של תודעה, הוויה. שכדי להרגיש אותו אני צריכה להפסיק את המלחמה שבתוכי. זו שהרגשתי שנים בתוכי. זו שמעולם לא עצרתי להבין.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאני כבר שנים צועדת במסע החיים שאחרים רצו עבורי.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאולי הגיע הזמן להיפרד מהשביל שהכרתי, שצעדתי בו שנים. לבחור בשביל שהוא שלי. גם אם הוא לא יפה ונוצץ ומספק. אחרים.

שביל שהוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא השביל שלי.

—————————————-

לאדם, כל אדם, כן גם אתם, יוצאי הדופן. המיוחדים. יש שני דחפים מרכזיים שהם המנוע שלו לתנועה בחיים. הם הדלק שלו במסע החיים שהוא בוחר.
הדחף לאותנטיות.
הדחף להיקשרות/שייכות.
במקרה של קונפליקט בין שני הדחפים האלו, האדם תמיד יבחר בהיקשרות ובשייכות. יוותר על האותנטיות. שלו.

הצורך להיקשר ולהרגיש שייך הוא צורך הישרדותי, בסיסי עבור אדם, כמו אוויר לנשימה.
כשיש תחושת שייכות, האדם פנוי לחיים. כשאין תחושת שייכות, האדם עסוק רק במרדף אינסופי ומתיש להשיגה.

ריצוי.
פעולה שאדם עושה שמנוגדת לרצון האותנטי שלו כדי לרצות אחרים. במילים פשוטות, בחירה חוזרת של האדם ברצונות האחר על פני רצונותיו.
כשאתה מרצה אתה מרגיש כיווץ כזה בלב.

רצון.
ריצוי של עצמי ולא של אחרים.
פעולה שאדם עושה שנמצאת בהלימה עם הרצון האותנטי שלו, ללא ליווי של תחושות אשמה על כך. 
כשאתה רוצה אתה מרגיש התרחבות כזו בלב.

המנוע לריצוי הוא פחד. פחד לאבד שייכות.
המנוע לרצון הוא אהבה. אהבה לעצמך ולסביבה שלך.
לכאורה, ברור שנרצה לבחור באהבה על פני הפחד.
רק לכאורה.
ילדים מחוברים לרצון האותנטי שלהם באופן מאוד טבעי.
אין להם פילטרים לרצון שלהם.
הם אומרים מה שהם מרגישים. מה שהם רואים. מה שהם חווים.
אין להם בעיה להגיד, לבקש ולדרוש בדיוק את מה שהם רוצים או צריכים.

גם אנחנו היינו ילדים כאלה. עד ש…
עד שפגשנו חזיתית את עולם המבוגרים. מול ההורים שלנו ואז מול האחרים.

אנשים מרצים הם כאלה שגדלו בתחושה שהפכה לאמונה. אמונה סובייקטיבית שלהם על עצמם, על אנשים, על העולם. שאין להם רשות לרצות.
בילדותם, הם חוו מערכת יחסים לא מיטבית מול הרצון שלהם.
כשהרצון שלהם יצא מהראש, אולי הלב שלהם, לאוויר העולם, הם חוו התנגדות, ביקורת, בושה, השפלה, כעס מאנשים. אנשים שהם צריכים אותם כדי לשרוד בעולם.

הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, משהו. מישהו.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, כאלה שמזיזים את הרצונות והצרכים שלהם הצידה. בגלל. בשביל.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, והפנימו.

ובתור ילדים הם הסיקו מסקנה על העולם. סימן קריאה שילווה אותם מבלי שהם יבינו בכלל.

קול של ההורים שלהם, החברה, הסביבה שיהפוך לקול הפנימי שלהם בעתיד. יגרום להם להאמין שהם הולכים אחרי הלב. שלהם.
אם אני רוצה, אני אשאר לבד.
כדי להיות שייך אני צריך לרצות (ריצוי). להשאיר את הרצון האותנטי שלי בצד.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את ההורים שלי.
כדי להיות שייך לעבודה שלי אני צריך לרצות את הבוס והעמיתים שלי.
כדי להיות שייך בתוך הזוגיות שלי אני צריך לרצות את בני הזוג שלי.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את הילדים שלי.
וזה מתפשט לכל מעגלי החיים.
קונפליקט.
אותנטיות מול היקשרות/שייכות.

ריצוי הוא דפוס התנהגות.
זו אסטרטגיה של אדם לשמור על תחושת השייכות שלו מול אנשים אחרים.
ריצוי הוא אסטרטגיה לשייכות.
ולמה חשוב שנבין את זה? כי אסטרטגיה היא בחירה, ובחירה אפשר לשנות.

אני לא אדם מרצה!
למדתי לרצות (ריצוי) כי הפחד להישאר לבד בעולם חזק יותר. מהרצון. שלי.

ריצוי ורצון.
עיסוק בריצוי הוא עיסוק ברצון.
השאלה המרכזית היא רצון של מי?

״בדרך כלל לאנשים יש תמונה של הילדים שלהם, הכלב שלהם, בן הזוג שלהם על המסך בפלאפון. זה מאוד מוזר שיש לך תמונה של עצמך על המסך״.
התשובה פשוט יצאה מתוכי ״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״.
התשובה הזו שלי עברה הרבה גלגולי דיוק במח הלא מרפה שלי.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי.
אני זוכרת שהתחלתי את דרכי במסע.
אני זוכרת כמה תגובות קיבלתי מהסביבה. דווקא הקרובה.
אולי הם רצו אותו דבר לעצמם? ללכת אחר הרצון שלהם? קינאו בי שאני מספיק אמיצה?
אולי פתאום כבר הפסקתי להיות ״הנוחה״, זו שמתאימה את עצמה?
אולי. ואולי לא.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי. עבור אדם שיש לו עניין עם ריצוי.
כי עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם. עבור אדם כזה, הבחירה ברצון שלו, הבחירה לשים גבול, הבחירה להגיד ״לא״ היא לא בחירה שמכוונת נגד אדם אחר. היא בחירה שמכוונת בעד. בעד עצמי.
עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם, זה מאוד טבעי לתת מקום גם לרצון של אחרים.

אתם יכולים לדמיין שיש מעליכם ציור של סוללה. כזו שיש אירועים בחיים שלכם שמטעינים אותה וכאלה שמרוקנים אותה.
כשאנחנו מרצים.
כשאנחנו הולכים נגד הרצון האותנטי שלנו. בעד הרצון של אחרים.
אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
וזה די מובן כשמבינים את מנגנוני ההפעלה של הדבר המורכב הזה שנקרא ״בן-אדם״.

יש שני גזלני אנרגיה משמעותיים בחיינו – הסתרה ומאבק.
בריצוי אנחנו מסתירים את הרצון שלנו ונכנסים למאבק. מאבק על הבחירה. בנו או באחר.
כשאנחנו מרצים אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
כשאנחנו רוצים אנחנו מטעינים את הסוללה שלנו.
וככה אנשים מרצים מסתובבים עם סוללה ריקה בעולם, ואנשים עם סוללה ריקה הם פחות טובים לסביבה. יש להם פחות מה לתת. להעניק. הם נכבים.

״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״. משפט ממש לא אנוכי. שלי. משפט שמבין שרק ככה יש בתוכי מה לתת לאנשים המשמעותיים בחיים שלי.