אנורקסיה לרצון

אנורקסיה לרצון

זו נקודה שממש חרוטה לי בזיכרון, ובלב, ובגוף.
הנקתי את הילד הקטן שלי, הסתכלתי עליו במבט מלא אהבה והערצה. איחלתי לו שתמיד יהיה מאושר.
והמשפט הזה, ״הפשוט הזה״ לכאורה, הציף אותי. הציף בי, ילדות.
היה הנקודה הראשונה בזמן של תחילת פרק ב׳ בחיים שלי.

קו הזינוק למסע שלי.

מסע שידעתי איפה הוא מתחיל ולא היה לי מושג היכן הוא נגמר.
מסע שהיום אני מבינה שאין לו נקודת סיום במקום או בזמן מסוים.
מסע החיים שלי.

בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאושר זה מצב של תודעה, הוויה. שכדי להרגיש אותו אני צריכה להפסיק את המלחמה שבתוכי. זו שהרגשתי שנים בתוכי. זו שמעולם לא עצרתי להבין.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאני כבר שנים צועדת במסע החיים שאחרים רצו עבורי.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאולי הגיע הזמן להיפרד מהשביל שהכרתי, שצעדתי בו שנים. לבחור בשביל שהוא שלי. גם אם הוא לא יפה ונוצץ ומספק. אחרים.

שביל שהוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא השביל שלי.

—————————————-

לאדם, כל אדם, כן גם אתם, יוצאי הדופן. המיוחדים. יש שני דחפים מרכזיים שהם המנוע שלו לתנועה בחיים. הם הדלק שלו במסע החיים שהוא בוחר.
הדחף לאותנטיות.
הדחף להיקשרות/שייכות.
במקרה של קונפליקט בין שני הדחפים האלו, האדם תמיד יבחר בהיקשרות ובשייכות. יוותר על האותנטיות. שלו.

הצורך להיקשר ולהרגיש שייך הוא צורך הישרדותי, בסיסי עבור אדם, כמו אוויר לנשימה.
כשיש תחושת שייכות, האדם פנוי לחיים. כשאין תחושת שייכות, האדם עסוק רק במרדף אינסופי ומתיש להשיגה.

ריצוי.
פעולה שאדם עושה שמנוגדת לרצון האותנטי שלו כדי לרצות אחרים. במילים פשוטות, בחירה חוזרת של האדם ברצונות האחר על פני רצונותיו.
כשאתה מרצה אתה מרגיש כיווץ כזה בלב.

רצון.
ריצוי של עצמי ולא של אחרים.
פעולה שאדם עושה שנמצאת בהלימה עם הרצון האותנטי שלו, ללא ליווי של תחושות אשמה על כך. 
כשאתה רוצה אתה מרגיש התרחבות כזו בלב.

המנוע לריצוי הוא פחד. פחד לאבד שייכות.
המנוע לרצון הוא אהבה. אהבה לעצמך ולסביבה שלך.
לכאורה, ברור שנרצה לבחור באהבה על פני הפחד.
רק לכאורה.
ילדים מחוברים לרצון האותנטי שלהם באופן מאוד טבעי.
אין להם פילטרים לרצון שלהם.
הם אומרים מה שהם מרגישים. מה שהם רואים. מה שהם חווים.
אין להם בעיה להגיד, לבקש ולדרוש בדיוק את מה שהם רוצים או צריכים.

גם אנחנו היינו ילדים כאלה. עד ש…
עד שפגשנו חזיתית את עולם המבוגרים. מול ההורים שלנו ואז מול האחרים.

אנשים מרצים הם כאלה שגדלו בתחושה שהפכה לאמונה. אמונה סובייקטיבית שלהם על עצמם, על אנשים, על העולם. שאין להם רשות לרצות.
בילדותם, הם חוו מערכת יחסים לא מיטבית מול הרצון שלהם.
כשהרצון שלהם יצא מהראש, אולי הלב שלהם, לאוויר העולם, הם חוו התנגדות, ביקורת, בושה, השפלה, כעס מאנשים. אנשים שהם צריכים אותם כדי לשרוד בעולם.

הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, משהו. מישהו.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, כאלה שמזיזים את הרצונות והצרכים שלהם הצידה. בגלל. בשביל.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, והפנימו.

ובתור ילדים הם הסיקו מסקנה על העולם. סימן קריאה שילווה אותם מבלי שהם יבינו בכלל.

קול של ההורים שלהם, החברה, הסביבה שיהפוך לקול הפנימי שלהם בעתיד. יגרום להם להאמין שהם הולכים אחרי הלב. שלהם.
אם אני רוצה, אני אשאר לבד.
כדי להיות שייך אני צריך לרצות (ריצוי). להשאיר את הרצון האותנטי שלי בצד.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את ההורים שלי.
כדי להיות שייך לעבודה שלי אני צריך לרצות את הבוס והעמיתים שלי.
כדי להיות שייך בתוך הזוגיות שלי אני צריך לרצות את בני הזוג שלי.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את הילדים שלי.
וזה מתפשט לכל מעגלי החיים.
קונפליקט.
אותנטיות מול היקשרות/שייכות.

ריצוי הוא דפוס התנהגות.
זו אסטרטגיה של אדם לשמור על תחושת השייכות שלו מול אנשים אחרים.
ריצוי הוא אסטרטגיה לשייכות.
ולמה חשוב שנבין את זה? כי אסטרטגיה היא בחירה, ובחירה אפשר לשנות.

אני לא אדם מרצה!
למדתי לרצות (ריצוי) כי הפחד להישאר לבד בעולם חזק יותר. מהרצון. שלי.

ריצוי ורצון.
עיסוק בריצוי הוא עיסוק ברצון.
השאלה המרכזית היא רצון של מי?

״בדרך כלל לאנשים יש תמונה של הילדים שלהם, הכלב שלהם, בן הזוג שלהם על המסך בפלאפון. זה מאוד מוזר שיש לך תמונה של עצמך על המסך״.
התשובה פשוט יצאה מתוכי ״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״.
התשובה הזו שלי עברה הרבה גלגולי דיוק במח הלא מרפה שלי.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי.
אני זוכרת שהתחלתי את דרכי במסע.
אני זוכרת כמה תגובות קיבלתי מהסביבה. דווקא הקרובה.
אולי הם רצו אותו דבר לעצמם? ללכת אחר הרצון שלהם? קינאו בי שאני מספיק אמיצה?
אולי פתאום כבר הפסקתי להיות ״הנוחה״, זו שמתאימה את עצמה?
אולי. ואולי לא.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי. עבור אדם שיש לו עניין עם ריצוי.
כי עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם. עבור אדם כזה, הבחירה ברצון שלו, הבחירה לשים גבול, הבחירה להגיד ״לא״ היא לא בחירה שמכוונת נגד אדם אחר. היא בחירה שמכוונת בעד. בעד עצמי.
עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם, זה מאוד טבעי לתת מקום גם לרצון של אחרים.

אתם יכולים לדמיין שיש מעליכם ציור של סוללה. כזו שיש אירועים בחיים שלכם שמטעינים אותה וכאלה שמרוקנים אותה.
כשאנחנו מרצים.
כשאנחנו הולכים נגד הרצון האותנטי שלנו. בעד הרצון של אחרים.
אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
וזה די מובן כשמבינים את מנגנוני ההפעלה של הדבר המורכב הזה שנקרא ״בן-אדם״.

יש שני גזלני אנרגיה משמעותיים בחיינו – הסתרה ומאבק.
בריצוי אנחנו מסתירים את הרצון שלנו ונכנסים למאבק. מאבק על הבחירה. בנו או באחר.
כשאנחנו מרצים אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
כשאנחנו רוצים אנחנו מטעינים את הסוללה שלנו.
וככה אנשים מרצים מסתובבים עם סוללה ריקה בעולם, ואנשים עם סוללה ריקה הם פחות טובים לסביבה. יש להם פחות מה לתת. להעניק. הם נכבים.

״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״. משפט ממש לא אנוכי. שלי. משפט שמבין שרק ככה יש בתוכי מה לתת לאנשים המשמעותיים בחיים שלי.

הייתי ילדה הורית. זה מונח בפסיכולוגיה.
ילד הורי הוא ילד שקיבל על עצמו את תפקיד ״המבוגר האחראי״, הוא ילד שנדרש למלא מגיל צעיר צרכים של אחרים, ההורים לפעמים גם האחים שלו, בתקופה שהוא אמור לגלות ולחקור את צרכיו. בתקופה שעדין לא הגיע לבשלות הנפשית והרגשית הנדרשת כדי להפוך ל-״מבוגר״ בעולם.
ילד הורי מבצע תפקיד שלא מתאים למקום ההתפתחותי שהוא נמצא בו. תפקיד שאף אחד לא הכין אותו אליו. שאין לו כלים בעיקר רגשיים לבצע אותו.
הוא ילד שמשחק כל ילדותו משחק לא הוגן.

ילד הורי עסוק באיתור, זיהוי וחיזוי צרכיו של ההורה שלו. בתקופה שהוא אמור בכלל לחקור, לזהות ולחזות את הצרכים של עצמו. זהו ילד שיתקשה לזהות ולהתחבר לצרכיו, מאחר ומעולם לא רכש את המיומנות של ״להגיד בקול לעולם״ למה הוא זקוק או צריך.

ילד הורי עסוק באיתור, זיהוי וחיזוי צרכיו של ההורה וזה הופך להיות דפוס פעולה שלו. המומחיות שלו. מומחיות שתפגוש אותו בכל מערכות היחסים העתידיות שלו. הוא יהפוך למבוגר מרצה, שעסוק במילוי צרכי האחר כדי להרגיש סיפוק ומשמעות וערך עצמי.הוא יתקשה לנהל מערכות יחסים שוויוניות וימצא את עצמו בלופים חוזרים של מערכות יחסים שבהם הוא נענה לצרכי האחר על חשבון הצרכים שלו.

הייתי ילדה הורית שפיתחה אסטרטגיה של שייכות בעולם – ריצוי.
שנים של ריצוי. שבהן התנתקתי עוד קצת מעצמי. נעלמתי עוד קצת לעצמי.
שנים של ריצוי. שבהן בכל מפגש ביני לבין עצמי חזרה תחושה שהלכה והתעצמה של זרות.
שנים של ריצוי. שבהן אילפתי את הרעב שבתוכי, רעב שהבהב לי ששוב לא האכלתי את הרצון שלי. ששוב האכלתי את רצון האחרים.
הפכתי זרה לעצמי.

וככל שעבר הזמן המפגשים עם עצמי, מפגשים סביב כאב, עצב, פחד, קנאה. היו מרתיעים יותר ויותר.
זה מרתיע לפגוש אדם שזר לי.
זה היה מרתיע לפגוש אדם שזר לי. היום זה מסקרן אותי נורא.

ולריצוי יש המון מחירים. פיסיים ונפשיים. בחיים.

  • מאבקים פנימיים – בחירה באחרים שגורמת לנו להרגיש בתוכנו בגידה. ששוב בגדנו בעצמנו.
  • עייפות מצטברת – כמו דלי עם חורים. גדולים. לא משנה כמה נטעין את עצמנו בדברים אחרים, נרגיש ריקנות. שהמים בדלי שלנו בורחים.
  • בדידות – נייצר רק מערכות יחסים רדודות מול אנשים. עוד חיבור לוגי שנוצר בילדותנו ומלווה אותנו שנים. אנחנו מרצים אחרים שחשובים לנו, אז אם לא יהיו לנו אנשים חשובים בחיים נפסיק לרצות. ריחוק חברתי.
  • דיכוי – של הנפש שיבוא לידי ביטוי בגוף.

מחירים קשים ששילמתי שנים רבות בחיי.
מחירים קשים, אבל כנראה שלא מדי, לעומת הרווחים שהשגתי מהריצוי.
שייכות בעולם.
עד שעמדתי על קו הזינוק למסע החיים שלי.
המסע שלי להפוך ממרצה לרוצה.
מסע ששם לי זרקור שאני יודעת לגמרי להגיד ״מה לא״. אבל שאין לי מושג ״מה כן״.
שאני יודעת להגיד מה אני לא מקבלת מול האחר, מה מפריע לי. אבל שאין לי מושג להגיד מה אני רוצה שיקרה אחרת מולו.
שאני מאסטרית בלזהות את הרצון והצרכים של האדם מולי. אבל שאין לי שום מילים או כלים או הרגלים לזהות את שלי.
מסע ששם לי זרקור על זה שאין לי מושג מה התשובה לשאלה הפשוטה. לכאורה. מה אני רוצה בכלל?

ובמסע הזה, נזרקתי לקצה השני של הסקאלה.
ממרצה לרק רוצה. רוצה!!! הרצון שלי במרכז. רק הרצון שלי. לא של אף אחד.

 פרדוקס הרצון.
אחד החוקים במשחק החיים הוא שאם אתה רוצה בוודאות שמשהו יקרה בחייך, תפחד ממנו. ממש.
המנוע לריצוי הוא פחד. פחד לאבד שייכות. להישאר לבד.
כשאני מרצה או רק רוצה! בשניהם אני לבד.
בראשון אני מרחיקה ממני אנשים כדי להימנע מבגידה, בעצמי.
בשני אנשים מתרחקים ממני כי אני לא רואה אותם. לא נותנת להם מקום. לרצונות ולצרכים שלהם. רק הרצון שלי נחשב.

לקח לי זמן להבין שכשמתחילים לעסוק ברצון שלנו, צריך להיות מוכנים להיות גם לא מרוצים.
שאם ברצון אנחנו עוסקים. אז כולם רשאים ללכת בעקבותיו. שיש מקרים שיש התנגשות רצונות. שאקבל לפעמים גם לא.

ממרצה
לרק רוצה!
לרוצה שלא תמיד מרוצה.

מסע החיים שלי.

אבל איך עושים את השינוי הזה?ריכזתי כמה כלים שימושיים למעבר מריצוי לרצון:

  1. קבלה – הכרה בזה שלהגיד ״לא״ זה מפחיד נורא. זו אסטרטגיה ששירתה את הילד הקטן שהיינו. שסיפקה צורך הישרדותי – שייכות. ההכרה מאפשרת קבלה. קבלה שזה מסע, עם עליות וירידות בתוכו.
  2. לעצור את האוטומט – כשמישהו מבקש/דורש/מצפה מאיתנו למשהו ויש לנו כיווץ כזה בלב. לזהות את האוטומט שמתחיל לצוף בתוכנו ולעצור אותו ע״י משפט פשוט ״אני אחשוב על זה ואחזור עליך״. משפט שמאפשר לנו זמן לעבד ולבחור אחרת.
  3. שיח ערכים – לעדכן גרסה לעולם הערכים שלי, הערכים שלי הם המצפן לרצונות והצרכים שלי. כשאני מבינה מהם, אני מבינה טוב יותר את הרצון שלי. וכשאני יודעת מה אני רוצה, אני מפסיקה להיות צריכה למלא את חלל הרצון ברצונות של אחרים.
  4. לחגוג הצלחות קטנות – בכל פעם שהצלחנו לעמוד מול רצון האחר ולהביא את הרצון שלנו, גם אם הוא לא התקבל בסוף, זו הצלחה. הצלחה שראויה שיחגגו אותה. חגיגה שנותנת כוח להמשיך לרפא את עצמנו. מעצמנו.
  5. תיקון – בכל פעם שלא הצלחנו לעמוד מול רצון האחר ולהביא את שלנו, לזכור שברב המקרים אפשר לתקן. אפשר לחזור לאדם ולהגיד שאחרי מחשבה, כרגע זה לא מתאים לנו.
  6. מציאת עוגנים לחיבור לרצון – הכנסה ללו״ז עוגנים שיאפשרו לנו להרהר כל הזמן ברצון שלנו. הרי הרצון שלנו הוא מאוד חמקמק. הוא רלוונטי אך ורק לנקודה אחת בזמן. נקודה שבה אנחנו בוחנים אותו. העוגנים שאני מצאתי לעצמי הם ריצה, מסיבות טראנס, כתיבה, קשרים משמעותיים וחשופים.
  7. תזכורת יומיות לעצמי – שומר מסך בטלפון, משפט בכתב מראה על המראה, כזה שיזכיר לך בכל רגע שאת מסתכלת בה. כמה את יפה כשאת פשוט רוצה.