כלא המחשבות שלי

הוא: יבוא יום שתפגשי אדם חדש ותתארי לו את נופר של פעם והוא לא יבין בכלל על מה את מדברת. הדמות הזו שתתארי תהיה כל כך שונה ממי שתהיי. מזו שמופיעה מולו עכשיו.

בראש שלי: שוב המשפטים ההזויים והלא ברורים שלו.

—————————————————————————————

במשך שנים רבות, עוד בתור ילדה קטנה, הרגשתי שאני לא במקום שלי בעולם. שיש לי מקום אחר שאני צריכה להיות בו. לאו דווקא מקום נח יותר אבל בהחלט נכון יותר לי. זו תחושה קשה לחיות בה. כי יש לך בלב תמיד סערה, אין שקט, הייתי במרדף תמידי אחר משהו שאין לי מושג מהו.

בשנתיים האחרונות אני בתהליך מטורף, אני צומחת. אני משתנה. אני מתבגרת. לא שינוי קוסמטי כזה. שינוי תודעתי.

לקחתי את כל החיים שלי, את כל האמונות שלי, את כל העקרונות שלי, הגבולות שלי וטילטלתי. חזק. בכל המישורים. והיו לי הרבה אמונות, עקרונות. משפטים מגבילים כאלה שהחזקתי בהם לגבי מי שאני. שהרי תמיד הייתי בנאדם מאוד מודע. לעצמו.

אבחר את הטובים שבהם.

״אני בנאדם קיצוני״, ״אני לא תלותית, אני לא צריכה אף אחד״, ״יופי וסקסיות הם לא משהו שאני מייחסת אלי״, ״אני צריכה שליטה״.

אני לא אשכח את הפגישה המשמעותית הזו. ישבתי אצל הפסיכולוגית שלי וכתבנו על דף את כל האמונות האלו, דף שמלווה אותי עד היום. ובמשך שנתיים ניפצנו, חידדנו, שימרנו אמונות. דייקנו יחד, אותי.

עדכנו יחד את הגרסה של עצמי. הגיע הזמן, לא?!

פחדתי. מלא. כי פתאום כשהאמונות האלה כתובות לך שחור על גבי לבן. הן מקבלות נוכחות בעולם שלך. ופתאום את יכולה להחליט, לבחור, לשנות את מה שפתאום ממש ברור שלא עושה לך טוב. פתאום האחריות על חייך עוברת אלייך. וזה מפחיד.

מהר מאוד הבנתי שאי אפשר רק לדבר על שינוי. צריך ״ללכלך״ את הידיים ולחוות אותו. בעצמי. אז בחרתי תחום שיהווה עבורי פלטפורמה לשינוי.

אוכל.

הפרעת האכילה נכנסה לחיי בכיתה ה׳. במשך שנים היא היתה חלק מהזהות שלי. היא-אני. כך גדלתי עם תפיסה מעוותת לגבי אוכל. כך למדתי לנהל מערכת יחסים מעוותת עם האוכל. משפטים כמו ״אם אחרוג מגבולות האוכל שלי אכנס לבולמוס אכילה״, ״אני לא יודעת להתמודד עם חופש (באוכל) לכן אני צריכה גבולות (תפריט מוקפד ונוקשה)״, ״כשאהיה רזה מספיק, אהיה מושלמת בעיני עצמי״, ״את בן אדם חלש שנותן לצרכים שלו לנהל אותו (אחרי כל בולמוס אכילה)״, היו משפטים ששמעתי כל הזמן, בכל מיני וריאציות בראש שלי. החזרתיות על המסר הפכו אותו למשהו מוכר. ומשהו מוכר נותן לנו ביטחון. הלכתי לאיבוד בין המוכר לנכון.

בחרתי באוכל, כי בתחום הזה, במשך שנים הייתי משועבדת לעקרונות, אמונות, גדרות מחשבתיות שאימצתי בתור ילדה ומאז הם איתי. ״שומרים״ עלי. נכונים עבורי רק כי הם מסרים מוכרים. לי. פתאום הבנתי, שבמשך שנים נאבקתי לא להיות משועבדת לאחרים: להורים שלי, לסביבה שלי. אבל באופן אירוני הייתי משועבדת לרודנית שבי. הפרעת האכילה שלי. וזה מסוכן אפילו יותר. כי ככה חייתי עם תחושה שקרית של חופש מחשבתי, שחרור. 

בחרתי באוכל מעוד סיבה, במשך הרבה שנים הייתי בדיאטת אינפורמציה סביב תחום זה. כיביתי כל סקרנות לגבי משהו אחר ממה שאני מכירה. קפאתי. במקום. כשפגשתי רעיון. אדם. שונה ממני.

תדלקתי את האמונות האלה שלי. כל הזמן. ראיתי רק מה שעלה בקנה אחד איתן. התעלמתי מהיתר. ״פגשתי״ והשארתי בחיי רק אנשים שנותנים לאמונות האלה שלי מקום. מאמינים באמונות זהות.

הייתי עסוקה בלתייג. רעיונות. אנשים. מוכר. מעצים את האמונות שלי – in. שונה. מאתגר את האמונות שלי – out.

וזו לא משימה קשה עבור בנאדם שגם ככה רואה את החיים בשחור או לבן. באופן דיכוטומי. טוב-רע. זה אפילו ממכר. הייתי עסוקה בלתייג. רעיונות. אנשים. עד ששכחתי איך זה להקשיב.

כל אדם עם תפיסת חיים שונה משלי, לא נתפס ״כטועה״ נתפס אצלי ״כהזוי״ וזה דבר הזוי בפני עצמו, כי יש הבדל אחד מהותי בין טועה להזוי. כשמי שמולך נתפס כהזוי אין לכם קרקע משותפת של מציאות לדרוך עליה ואז אין מקום לשיח, סקרנות, הקשבה. יש מקום להסתגרות, שמירה על הדעות, התגוננות. מול אדם שאתה תופס כטועה אתה תקשיב, מול אדם שאתה תופס כהזוי אתה רק תדבר צדק. הצורך להיות צודקת, כדי לשמר את אותה אמונה לגבי עצמי, סבבה סביב הרצון לשמר את תחושת הביטחון שהיא יצרה אצלי ובאותה נשימה השמידה את הסקרנות שלי. ככה נתקעתי בלופ שמזין ומקיים ומחזק את אותה אמונה בלי יכולת לעצור רגע ולבחון אותה מחדש.

בחרתי באוכל, כי הייתי בכלא. כלא שאני בניתי עבורי. כלא מחשבות. ורציתי לצאת לחופשי. וככה התחיל מסע השינוי שלי.

החלק המצחיק הוא שבתוך התהליך הבנתי שדלת הכלא הזו היתה תמיד פתוחה. פשוט לא רציתי להבחין בכך. כי בכלא הזה הכל היה מוכר, ובטוח, והבחוץ כל כך מפחיד וגדול. ושונה. היה לי נח להאמין הדלת הזו סגורה. עבורי.

וכל זה התחיל מדף אמונות אחד…