ואולי, רק אולי. הקצה הנכסף הוא לא ״מקום״, הוא לא ״נקודה בזמן״. הוא פשוט קבלה אמיתית שלך את עצמך. הוא פשוט הרגע הזה שאתה יכול להסתכל במראה ובאמת לאהוב את עצמך. אהבה כזו שכשאתה חושב עליה אתה מתמלא בגלים של צמרמורות. נטען כולך. אהבה שמגיעה ממקום מלא שלך מול עצמך. וכשאתה מגיע לשם. לקצה הזה. רק אז אתה מסוגל לאהוב באמת אחרים. אהבה ללא תנאי. ללא תלות. אהבה משחררת.

חשבתי הרבה זמן ״למה דווקא עכשיו״ אני עוברת את המסע הזה שלי מול עצמי. למה? ככה. לא מדויק... אני חוקרת. אותי. אני לומדת להכיר. אותי. אנורקסיה היא מחלה שהופכת להיות חלק מהזהות של האדם. ולכן תהליך החלמה ממנה הוא לא פחות מתהליך של הגדרת זהות חדשה. וככזה הוא מצריך חקירה. למידה. שלי את עצמי. החדשה. בלעדי ההפרעה. הדבר המרכזי שמאפיין את התהליך המטורף שאני עוברת הוא שאילת שאלות. אני כל הזמן שואלת, מבררת, פותרת, מחפשת שאלה חדשה. קשה. כואבת כזו. אדם לא יכול לצאת למסע פנימי אם אין לו בסיס איתן. חוסן. הוא חייב להאמין בעצמו שיוכל להתמודד עם כל שאלה. שתגיע.

איבדתי את השליטה בחיים שלי במובנים רבים. והיא, הציעה לי את הדבר שהכי הייתי צריכה. היא הציעה לי שליטה. מכורת שליטה כמוני לא היתה צריכה יותר מזה כדי להתמסר. הפרעת אכילה היא התמכרות לשליטה. אלו היו 3 שנים שהייתי חיילת נאמנה לקול הזה של הפרעת האכילה. למחלה. אלו היו 3 שנים שלא הייתי נאמנה לעצמי. שלטתי בכל מה שנכנס לי לפה, או יותר נכון מה שלא נכנס. העיסוק בספורט היה אובססיבי. התעסקתי רק בה. ופספסתי את החיים. הרגשתי מאושרת. בטוחה. כשהייתי עמוק בתוכה. הרגשתי בשליטה. פנטזיית השליטה שלי.

הפרעת האכילה שלי הותירה לי ירושה (נוספת), הפסקתי להאמין לאנשים. באנשים. שהרי איך אוכל להאמין באחרים כשהאדם הכי קרוב אלי. אני. ניצל את הפגיעות שלי. הרגישות הגדולה שבתוכי. הוביל אותי לתחתית שלי. אהב אותי אהבה חונקת. הורגת. ואם אני לא מאמינה באנשים, לעולם לא ארגיש בטוחה איתם ולכן לא אוכל להתמסר. אליהם. לאנשים. התמסרות טוטאלית כזו.

הוא: יבוא יום שתפגשי אדם חדש ותתארי לו את נופר של פעם והוא לא יבין בכלל על מה את מדברת. הדמות הזו שתתארי תהיה כל כך שונה