הפרעת אכילה היא כת שבו השולטת והנשלטת היא אני

עיקרון ראשון: רצון חזק לתקן משהו בחיים.

אמא שלי יצאה לעבוד כשהייתי בכיתה ה׳. לכאורה אירוע תמים. אבל האירוע הלא מתווך הזה יצר מעבר חד בין שתי תקופות בילדות שלי. מעבר מחיבור לניתוק. מאמא שלי. המעבר החד הזה ערער את החיים היציבים והבטוחים והמושלמים שהיו לי. והשאיר אותי עם רצון עז אולי צורך לתקן את החיים שלי. להחזיר אליהם את היציבות והביטחון והשלמות.

עיקרון שני: הצטרפות לכת בצומת מרכזית בחיים. השלב שבו נתקלים בהזמנה לכת משמעותי.

הדלת נפתחה להפרעת האכילה שלי בצומת מרכזית בחיי. נפרדתי בפעם הראשונה מאדם משמעותי בחיי. אמא שלי. ואני ילדה-נערה, נותרתי לבד בעולם שכל הזמן סיפרו לי כמה הוא רע ואכזר ומסוכן. נותרתי לבד עם המון שאלות. עם המון פחדים. עם המון ריק.

׳ועכשיו דמיינו שמגיע מישהו ואצלו כל התשובות. בידיו היכולות לשנות הרגלים שמציקים לכם שנים, הוא יודע מהו היעוד שלכם, איך כדאי לכם לחיות את חייכם. תוסיפו לזה בלבול עז בצומת של גיבוש הזהות. אתם המצ׳קצ׳קים יודעים את סוף הסיפור, מי שנכנס לכת הוא רק בעמוד הראשון של הספר׳.

להפרעת האכילה שלי לא היו את כל התשובות אבל הנוכחות שלה בחיי הפכה את כל השאלות למיותרות. הפרעת האכילה שלי היתה כמו מכשפה מסיפורי אגדות. כזו שסיפקה לי ביטחון ויציבות ושליטה וודאות, בתמורה לצורך מהותי לא פחות. רגש.

עיקרון שלישי: התחלה מותאמת אישית והדרגתית.

התהליך מול הפרעת האכילה הוא הדרגתי. איטי. ומאוד מותאם אישית לילדה הקטנה שהייתי. זה לא שקמתי בוקר אחד והפסקתי לאכול. כל פעם היה שינוי קטן נוסף. כל פעם היה שינוי קטן נוסף שקירב אותי לקיצוניות. 

זה בכלל התחיל מדיאטה פשוטה, כזו שהמטרה שלה להוריד 2-3 ק״ג בדרך לגוף מושלם. 

זה בכלל התחיל מכמה מזונות שאסור לי לאכול. שיש בזה הרבה היגיון. פיצה. לחם. שוקולד.

זה בכלל התחיל מהליכה של חצי שעה ביום. שיש בזה הרבה היגיון. בכל דיאטה הרי משלבים קצת ספורט.

זה בכלל התחיל בשליטה.

והמים בסיר התחממו לאט. אפשרו לילדה הזו לפספס את התמונה הגדולה. שהיא מזמן חסרת שליטה מול הדבר הזה. אפשרו לה להמשיך לראות את המפלצת כמלאך שומר.

ופתאום ה-2-3 ק״ג הופכים ל-20. ופתאום הכמה מזונות שאסור לי לאכול, הפכו לרשימה ארוכה ובלתי נגמרת כזו, עד שהיה קל יותר לזכור מה מותר לאכול במקום מה אסור. ופתאום מחצי שעה הליכה ביום, עסקתי בספורט בכל דקה פנויה. ופתאום אני חסרת שליטה בקרוסלה שאני בחרתי לעלות עליה. בהתחלה בבטחה.

עיקרון רביעי: השגת שליטה על הסביבה החברתית והפיסית של האדם. השגת שליטה על הזמן שלו.

כזו היא ההפרעה. העיסוק האובססיבי בה לא משאיר זמן ומקום לאף אחד בחיים שלך. זו היא מול כל שאר העולם. לא היה לי רגע לחשוב. להרגיש. להקשיב לעצמי. ההפרעה לא אפשרה לי, היא תחזקה את ״שטיפת המח״ כל הזמן ע״י ירידה במשקל. ולכן אין לזה סוף. אין משמעות למשקל. יש משמעות לעצם הירידה. לעצם המשך ״שטיפת המח״, הנוכחות הדומיננטית של ההפרעה.

וכל קול אחר. של אמא. אחות. חברה. שאת חשובה להן. הופך את האדם שמולך לאויב שמאיים עליה. על ההפרעה. היא הכל. היא לאט לאט הפכה להיות את.

עיקרון חמישי: תקרית.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי אחרת. שניסיתי למרוד. בה. בהפרעה. לא במודע. בתמימות. למדתי עם חברות למבחן וכולם ישבו לאכול צהריים. רציתי להרגיש נורמלית. התיישבתי איתן סביב השולחן וחשבתי בתמימותי שפשוט אוכל. אוכל שלא נמצא ברשימה. שפשוט אהיה נורמלית. זה היה אחרי תקופה של כמה חודשים שלא אכלתי. כלום. אכלתי מחויכת, והתקרית לא איחרה להגיע. כמה ימים של בולמוסי אכילה שהותירו אותי מרוסקת רגשית ופיסית. ומאותו רגע ידעתי רק דבר אחד. אני לא אתקרב לתחושה הנוראית שהרגשתי באותה נקודה. הפחד מלשחזר את הרגש הוביל אותי מאז. שימר את ההפרעה. שימר את ההישארות שלי במסגרת שהקצתה. לי. ׳הפחד מנידוי כל הזמן הדהד וזה הפחד הגדול ביותר, להיפלט החוצה. חוויה אחת הספיקה כדי לא להתקרב לתחושה הזו כי מאז דאגתי לעשות הכל כדי לא להרגיש ככה שוב׳.

עיקרון שישי: ליצור באדם תחושת חוסר אונים ותלות בקבוצה. הכת הופכת לקבוצת ההשתייכות היחידה של האדם.

ומאותה נקודה הפכתי להיות תלויה בה. בהפרעת האכילה שלי. היא היתה היחידה שיכלה לגרום לי להרגיש מיוחדת. חזקה. בטוחה. יציבה. וכל ניסיון שלי לחקור את עצמי בלעדיה החזיר אותי לנקודת התקרית. נקודת התחתית בחיי. ומאותה נקודה לא היתה הפרדה ביני לבין ההפרעה. הפכנו לאחת. הרצונות שלה הפכו לצרכים שלי.

וככה הילדה התמימה, המרצה, החייכנית, החכמה הפכה לילדה לוחמנית, כעוסה, חסרת מנוחה. 

וככה הילדה התמימה, המרצה, החייכנית, החכמה נכנסה ל״כת״ שהיא ניהלה בעצמה, מול עצמה.

וככה במשך שנים, הילדה התמימה, המרצה, החייכנית, החכמה חיה בבועה. בועה מנותקת מהמציאות שכולם חיים. רואים. חווים.