ימים קשים ומורכבים עוברים עלינו.
אנחנו נמצאים בתקופה שמאופיינת בתחושה של חוסר שליטה, אי וודאות, בדידות וחרדה.
תקופות כאלה הן קרקע פורייה להתפתחות או הגברה של הפרעות אכילה, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער אבל לא רק!

בקורונה, תקופה שגם התאפיינה בתחושות הללו, חל זינוק של כ-56% בהיקף החולים בהפרעות אכילה שפנו לקבלת טיפול.

הפרעת אכילה היא מחלה שזיהוי מוקדם שלה הוא ההבדל בין החלמה מלאה להפיכת המחלה לכרונית בחייו של החולה בה. לסביבה הקרובה יש כח רב בזיהוי מוקדם ובמתן מענה יעיל ומידי.

בפוסט זה אביא סימנים לזיהוי מוקדם של התפתחות הפרעת אכילה – אנורקסיה, בולימיה, הפרעת אכילה כפייתית.

זהירות – אנורקסיה לפניך!

אנורקסיה היא מחלה שמתאפיינת בעיסוק כפייתי באוכל, בצורת הגוף ובמשקלו. האנורקטית מתייחסת למשקל שלה כאל המדד היחיד לקביעת הערך העצמי שלה בעולם. האדם שסובל מאנורקסיה לרב יהיה בתת משקל משמעותי.

תכונות אופי:

1. פרפקציוניסטיות מוגזמת – בכל תחומי חייה. כל דבר פחות מ-״מושלם״ נחווה ככישלון ומשפיע על תפיסת העצמי שלה.
   דוגמה: המחברות שלה והכתב שלה אסתטיים ומדויקים, לבוש מאוד מוקפד.  

2. חשיבה דיכוטומית – שחור או לבן. מותר או אסור. הצלחה או כישלון.
   דוגמה: ציון במבחן שהוא פחות מ-95 נחשב לכישלון, אסור לאכול פיצה גם לא באירוע מיוחד.

התנהגויות:

1. פעילות גופנית מוגברת באופן כפייתי – במטרה לשרוף קלוריות ולדכא תיאבון.
   דוגמה: פעילות גופנית לאורך כל שעות היום כמו ריצה, רכיבה על אופניים, כפיפות בטן, לרב לבד.

2. אוספת מידע תזונתי בצורה כפייתית.
   דוגמה: זוכרת בעל פה טבלאות קלוריות, איסוף מתכונים.

3. עשויה להתעסק בהכנה והגשת מזון לאחרים – כאשר הרעב מציק לה. הדבר גורם לה סיפוק שהיא לא נשברת מול פיתוי האוכל.
   דוגמה: עוסקת בקניית מצרכים, בישול, האכלה של אחרים.

4. לא טועמת מהאוכל שהיא מכינה.
   דוגמה: מכינה אוכל לבני הבית אך לא תראו אותה אוכלת או טועמת ממנו.

5. אין גיוון באוכל שהיא אוכלת – ולאורך זמן המזונות ״שמותר״ לה לאכול הולכים ומצטמצמים.
   דוגמה: כל יום אוכלת סביב אותה שעה את אותו סוג מזון.

6. נוהגת לשתות משקאות דיאט, תה צמחים לצד לעיסת מסטיק מרובה לדיכוי רעב.
   
   
7. אכילה של כמויות אוכל קטנות, חיתוך המזון לחתיכות קטנות להארכת משך זמן הארוחה.

תפיסות:

1. תפיסה מעוותת לגבי ממדי הגוף שלה – היא מתייחסת לעצמה כאל ״שמנה״, היא באמת רואה את עצמה ככזו.
   דוגמה: בחנות בגדים תמדוד בגדים במידה L/XL כשהיא מידה S, בטיול שצריך לעבור דרך פתח קטן היא תהיה בטוחה שהיא לא עוברת בו.

זו נקודה שממש חרוטה לי בזיכרון, ובלב, ובגוף.
הנקתי את הילד הקטן שלי, הסתכלתי עליו במבט מלא אהבה והערצה. איחלתי לו שתמיד יהיה מאושר.
והמשפט הזה, ״הפשוט הזה״ לכאורה, הציף אותי. הציף בי, ילדות.
היה הנקודה הראשונה בזמן של תחילת פרק ב׳ בחיים שלי.

קו הזינוק למסע שלי.

מסע שידעתי איפה הוא מתחיל ולא היה לי מושג היכן הוא נגמר.
מסע שהיום אני מבינה שאין לו נקודת סיום במקום או בזמן מסוים.
מסע החיים שלי.

בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאושר זה מצב של תודעה, הוויה. שכדי להרגיש אותו אני צריכה להפסיק את המלחמה שבתוכי. זו שהרגשתי שנים בתוכי. זו שמעולם לא עצרתי להבין.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאני כבר שנים צועדת במסע החיים שאחרים רצו עבורי.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאולי הגיע הזמן להיפרד מהשביל שהכרתי, שצעדתי בו שנים. לבחור בשביל שהוא שלי. גם אם הוא לא יפה ונוצץ ומספק. אחרים.

שביל שהוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא השביל שלי.

—————————————-

לאדם, כל אדם, כן גם אתם, יוצאי הדופן. המיוחדים. יש שני דחפים מרכזיים שהם המנוע שלו לתנועה בחיים. הם הדלק שלו במסע החיים שהוא בוחר.
הדחף לאותנטיות.
הדחף להיקשרות/שייכות.
במקרה של קונפליקט בין שני הדחפים האלו, האדם תמיד יבחר בהיקשרות ובשייכות. יוותר על האותנטיות. שלו.

הצורך להיקשר ולהרגיש שייך הוא צורך הישרדותי, בסיסי עבור אדם, כמו אוויר לנשימה.
כשיש תחושת שייכות, האדם פנוי לחיים. כשאין תחושת שייכות, האדם עסוק רק במרדף אינסופי ומתיש להשיגה.

ריצוי.
פעולה שאדם עושה שמנוגדת לרצון האותנטי שלו כדי לרצות אחרים. במילים פשוטות, בחירה חוזרת של האדם ברצונות האחר על פני רצונותיו.
כשאתה מרצה אתה מרגיש כיווץ כזה בלב.

רצון.
ריצוי של עצמי ולא של אחרים.
פעולה שאדם עושה שנמצאת בהלימה עם הרצון האותנטי שלו, ללא ליווי של תחושות אשמה על כך. 
כשאתה רוצה אתה מרגיש התרחבות כזו בלב.

המנוע לריצוי הוא פחד. פחד לאבד שייכות.
המנוע לרצון הוא אהבה. אהבה לעצמך ולסביבה שלך.
לכאורה, ברור שנרצה לבחור באהבה על פני הפחד.
רק לכאורה.
ילדים מחוברים לרצון האותנטי שלהם באופן מאוד טבעי.
אין להם פילטרים לרצון שלהם.
הם אומרים מה שהם מרגישים. מה שהם רואים. מה שהם חווים.
אין להם בעיה להגיד, לבקש ולדרוש בדיוק את מה שהם רוצים או צריכים.

גם אנחנו היינו ילדים כאלה. עד ש…
עד שפגשנו חזיתית את עולם המבוגרים. מול ההורים שלנו ואז מול האחרים.

אנשים מרצים הם כאלה שגדלו בתחושה שהפכה לאמונה. אמונה סובייקטיבית שלהם על עצמם, על אנשים, על העולם. שאין להם רשות לרצות.
בילדותם, הם חוו מערכת יחסים לא מיטבית מול הרצון שלהם.
כשהרצון שלהם יצא מהראש, אולי הלב שלהם, לאוויר העולם, הם חוו התנגדות, ביקורת, בושה, השפלה, כעס מאנשים. אנשים שהם צריכים אותם כדי לשרוד בעולם.

הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, משהו. מישהו.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, כאלה שמזיזים את הרצונות והצרכים שלהם הצידה. בגלל. בשביל.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, והפנימו.

ובתור ילדים הם הסיקו מסקנה על העולם. סימן קריאה שילווה אותם מבלי שהם יבינו בכלל.

קול של ההורים שלהם, החברה, הסביבה שיהפוך לקול הפנימי שלהם בעתיד. יגרום להם להאמין שהם הולכים אחרי הלב. שלהם.
אם אני רוצה, אני אשאר לבד.
כדי להיות שייך אני צריך לרצות (ריצוי). להשאיר את הרצון האותנטי שלי בצד.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את ההורים שלי.
כדי להיות שייך לעבודה שלי אני צריך לרצות את הבוס והעמיתים שלי.
כדי להיות שייך בתוך הזוגיות שלי אני צריך לרצות את בני הזוג שלי.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את הילדים שלי.
וזה מתפשט לכל מעגלי החיים.
קונפליקט.
אותנטיות מול היקשרות/שייכות.

ריצוי הוא דפוס התנהגות.
זו אסטרטגיה של אדם לשמור על תחושת השייכות שלו מול אנשים אחרים.
ריצוי הוא אסטרטגיה לשייכות.
ולמה חשוב שנבין את זה? כי אסטרטגיה היא בחירה, ובחירה אפשר לשנות.

אני לא אדם מרצה!
למדתי לרצות (ריצוי) כי הפחד להישאר לבד בעולם חזק יותר. מהרצון. שלי.

ריצוי ורצון.
עיסוק בריצוי הוא עיסוק ברצון.
השאלה המרכזית היא רצון של מי?

״בדרך כלל לאנשים יש תמונה של הילדים שלהם, הכלב שלהם, בן הזוג שלהם על המסך בפלאפון. זה מאוד מוזר שיש לך תמונה של עצמך על המסך״.
התשובה פשוט יצאה מתוכי ״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״.
התשובה הזו שלי עברה הרבה גלגולי דיוק במח הלא מרפה שלי.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי.
אני זוכרת שהתחלתי את דרכי במסע.
אני זוכרת כמה תגובות קיבלתי מהסביבה. דווקא הקרובה.
אולי הם רצו אותו דבר לעצמם? ללכת אחר הרצון שלהם? קינאו בי שאני מספיק אמיצה?
אולי פתאום כבר הפסקתי להיות ״הנוחה״, זו שמתאימה את עצמה?
אולי. ואולי לא.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי. עבור אדם שיש לו עניין עם ריצוי.
כי עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם. עבור אדם כזה, הבחירה ברצון שלו, הבחירה לשים גבול, הבחירה להגיד ״לא״ היא לא בחירה שמכוונת נגד אדם אחר. היא בחירה שמכוונת בעד. בעד עצמי.
עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם, זה מאוד טבעי לתת מקום גם לרצון של אחרים.

אתם יכולים לדמיין שיש מעליכם ציור של סוללה. כזו שיש אירועים בחיים שלכם שמטעינים אותה וכאלה שמרוקנים אותה.
כשאנחנו מרצים.
כשאנחנו הולכים נגד הרצון האותנטי שלנו. בעד הרצון של אחרים.
אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
וזה די מובן כשמבינים את מנגנוני ההפעלה של הדבר המורכב הזה שנקרא ״בן-אדם״.

יש שני גזלני אנרגיה משמעותיים בחיינו – הסתרה ומאבק.
בריצוי אנחנו מסתירים את הרצון שלנו ונכנסים למאבק. מאבק על הבחירה. בנו או באחר.
כשאנחנו מרצים אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
כשאנחנו רוצים אנחנו מטעינים את הסוללה שלנו.
וככה אנשים מרצים מסתובבים עם סוללה ריקה בעולם, ואנשים עם סוללה ריקה הם פחות טובים לסביבה. יש להם פחות מה לתת. להעניק. הם נכבים.

״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״. משפט ממש לא אנוכי. שלי. משפט שמבין שרק ככה יש בתוכי מה לתת לאנשים המשמעותיים בחיים שלי.

מתוך הספר: ״הם יכולים לזהות בן רגע אם אני מחויב באמת ובתמים לרווחתם, או שמא רק מנסה לסלק אותם מדרכי. כמי שסובלים כרונית מהיעדרה של יכולת כזאת לטפל בעצמם, הם מגלים רגישות מיוחדת לנוכחותה או היעדרה באנשים שתפקידם לטפל בהם״

זה משפט נורא חזק בהקשר של אנורקסיה.
הניתוק מעצמך לא מאפשר לך לטפל בעצמך. בכאבים. בפחדים. ברגשות שלך. יש בתוכך ילדה קטנה שנעלת באיזה כלוב ולא טרחת לחזור לבקר אותה, לבדוק מה היא צריכה. חוסר היכולת שלך לטפל בעצמך, בתוספת תכונת הרגישות, שמאפיינת מאוד אנורקטיות, מייצרים רגישות מיוחדת מול המטפלים בהם. לאנורקטיות מאוד קשה לסמוך, כי כשאת סומכת את משחררת שליטה. ולכן היא תחפש הוכחות תמידיות להאם המטפל אכן איתה. אכן רואה אותה. ואם תרגיש לרגע שלא. היא תקבל ״עוד הוכחה״ שהמקום היחיד הבטוח עבורה הוא הפרעת האכילה. ותברח.

מתוך הספר: ״בני האדם רוצים לא רק לשרוד, אלא גם לחיות. אנחנו כמהים לחוות את החיים במלוא חיותם, ברגש מלא ובלתי מוגבל. מבוגרים מקנאים בפתיחות הלב והנפש המאפיינת את מסעי החקר של ילדים, למראה שמחתם וסקרנותם אנו עורגים ליכולת הפליאה פעורת העיניים האבודה שלנו מעצמנו״

אני חושבת שזה היה מאבק בלתי נגמר בתוכי.
מצד אחד האנורקסיה שמושכת אותך למטה. לתהומות החושך.
מצד שני החיים. אלה שמלאים באנשים שחיים אותם בצורה מלאה. צוחקים. מחייכים. שמחים. מלאים בעצמם.
הרצון לחיות ולא רק לשרוד הוא קול הספק שקיים באנורקטית. זה שבתחילת הריקוד שלה עם המחלה, עוד יכול לשים סימני שאלה על הכיוון שבחרה. זה שהולך ונחלש ככל שעובר זמן בתוך הריקוד.
אחד הדברים שגרמו לי להחליט לצאת מהפרעת האכילה שלי היה הילד שלי. תמיד אמרתי שפתאום היה לי משהו גדול וחשוב ממנה בעולם.
אבל זה לא רק זה.
משהו בלטפל בילד שלי גרם לילדה הקטנה שהשארתי מאחור, הסקרנית, פעורת העיניים מהחיים, השמחה, לקנא נורא. לדרוש שאפסיק לפחד ממנה ואתן לה את המקום שמגיע לה בחיי.

מתוך הספר: ״אנחנו יודעים אינטואיטיבית, שמוטב להרגיש מאשר לא להרגיש. לרגשות יש ערך הישרדותי מכריע. הם מכוונים אותנו, מפענחים עבורנו את העולם ומציעים לנו מידע חיוני. הם מספרים לנו מה מסוכן ומה בלתי מזיק, מה מאיים על קיומנו, ומה יזין את צמיחתנו. תארו לעצמכם כמה מוגבלים נהיה אם לא נוכל לראות או לשמוע או לטעום או לחוש חום או קור או כאב פיסי. כיבוי רגשי דומה לכך. הרגשות שלנו הם חלק חיוני מהמנגנון החושי שלנו וחלק מהותי ממי שאנחנו. הם עושים את החיים כדאיים, מרגשים, מאתגרים, יפים ומלאי משמעות.  
כשאנו בורחים מפני הפגיעות שלנו, אנחנו מאבדים את יכולתנו המלאה להרגיש רגשות. אנחנו עלולים אפילו לפתח אנמיה רגשית, לא לזכור שהרגשנו אי פעם רוממות רוח אמיתית או עצב אמיתי״

האנורקסיה מקלפת את האנורקטית מעצמה. מתחביבים. חברים. משפחה. היא משתלטת על עולמה. האנורקטית מתעסקת באנורקסיה שלה 90% מזמנה. והעיסוק האובססיבי הזה והבלתי נגמר גורם לה לאט לאט להתרחק מעצמה. זה כמו בזוגיות, תחשבו על זוג שהלך והתרחק. עד הרגע הזה שהם פתאום מבינים כשהם יושבים אחד מול השניה, שהם זרים. ולהיות זר למישהו זו תחושה של חוסר וודאות ופחד, ממה תפגוש מולך. עכשיו תחשבו מה זה להיות זר לעצמך?
האנורקטית בורחת מעולם הרגשות שלה. מעולם הרגשות ״השליליים״. זו המטרה. היא לא רוצה להרגיש פחד וכעס וקנאה ושנאה. היא לא מבינה שככה היא פשוט מפסיקה לאט לאט להרגיש. הכל. פלאט רגשי.

מתוך הספר: ״יש עוד דינמיקה רבת-עוצמה שמנציחה התמכרות למרות כל השלכותיה ההרסניות. המכור לא רואה שום אפשרות קיום אחרת לעצמו. תפיסת העתיד שלו מוגבלת בידי הדימוי העצמי המבוצר שלו כמכור. לא חשוב עד כמה הוא עשוי להכיר במחירי ההתמכרות שלו, הוא פוחד לאבד את העצמי אם ההתמכרות תיעלם מחייו. במוחו שלו, הוא יחדל להתקיים״

לא משנה למה אתה מכור: אוכל, הימורים, סיגריות, ריצה, קניות, ניקיון, סמים. ההתמכרות הופכת להיות חלק מה״אני״ שלך. אני = ההתמכרות שלי. תנאי חזק במח שלך.
אין הפרדה ביני לבין ההתמכרות שלי. ולכן לא ניתן להבין בכלל מה מושג ההחלמה אומר. להרוג את האנורקטית שבי משמעותו להרוג את עצמי. ולכן, אין החלמה אמיתית עבור אנורקטיות אלא אם יצליחו להפריד בין האנורקטית לבין עצמן. הדבר יתאפשר רק בתנאי אחד, שהיא תמצא דרך חדשה לשאוב את הערך העצמי שלה בעולם ממקום אחר. לא מהאנורקסיה.
זו גם הסיבה שהזמן של הילדה הקטנה שלכם בתוך המחלה קריטי נורא. זו מחלה שמשתלטת על הזהות שלה.

מתוך הספר: ״אומרים שאם אתה לוקח צפרדע וזורק אותה למים רותחים, היא תקפוץ החוצה. אבל אם אתה לוקח את אותה צפרדע, זורק אותה למים בטמפרטורת החדר ואז מחמם לאט לאט, היא תתבשל למוות, כי בהדרגה, מעלה אחרי מעלה, היא מתרגלת לחום, הוא נראה לה נורמלי״

ככה מתנהל הריקוד עם הפרעת אכילה.
אם היו לך חיים רגילים ומישהו היה אומר לך שתבלי חודשים שלמים במחלקה להפרעות אכילה כדי שישכנעו אותך לאכול, צורך בסיסי של כל אדם, לא היית חותמת על העסקה. אבל אנורקסיה חודרת לאט לאט, בהדרגה, נותנת לך זמן להסתגל. כל פעם מורידים עוד קצת, מצמצמים עוד מאכל. מצמצמים את עצמך. בהתחלה זה מגיע עם המון מחמאות ויחס ותשומת לב מהסביבה.
וכשהטירוף מגיע במנות קטנות, הוא נראה לך נורמלי. וקל לעיכול.

טיפ:
תקראו. תלמדו את הפרעת האכילה שלכם.

ידע הוא כח. כשאת יודעת את יכולה להבין. כשאת מבינה את יכולה להחליט. לשנות את מסלול החיים שלך.

אינטגרל.
יש שיפסיקו לקרוא את הפוסט פה.
יש כאלה שיעקמו את הפה בסלידה.
ויש כאלה שיחייכו. 
אני מחייכת.
אפשר ללמוד ממנו הרבה. על החיים.

נעשה את זה פשוט, באינטגרל משתמשים כדי לחשב שטח של צורה לא הנדסית.
לחשב שטח של צורה לא הנדסית זה דבר מורכב.
אלא אם כן הופכים את הבעיה הגדולה, המורכבת, המסובכת, המפחידה לסדרה של בעיות קטנות, מוכרות וידועות לפתרון.
וזה מה שהאינטגרל עושה.
מחלק את הצורה הלא הנדסית ששטחה לא ידוע, לסדרה של מלבנים (מאוד קטנים). והרי שטח של מלבן זו בעיה שאיתה אנחנו מתמודדים בקלות.

שינוי, כזה שקשור לתפיסת הזהות שלנו, זה דבר גדול, מורכב, מסובך, מפחיד נורא מהנקודה שבה אנחנו בוחנים אותו, מתלבטים לגביו. כזה שברגע שהוא רק עובר לנו בראש הוא מפעיל את כל השומרים שלנו. מכירים אותם? אלה שמגיעים מיד אחרי המילה אבל.

אני רוצה ל… אבל…

ויש מלא שומרים כאלה. שעומדים ביננו לבין השינוי.

החלמה היא סוג של שינוי. שינוי של זהות.
עכשיו תחשבו על החלמה, שהיא למעשה אותו שינוי גדול, מורכב, מסובך, מפחיד מהעיניים של האנורקסית. זו ששליטה וודאות הם ערכים מרכזיים בחייה. המצפן שלה. צורך הישרדותי כזה. היא הרי ויתרה על אוכל, צורך אחר הישרדותי שלה, בשביל אותה ״פנטזיית שליטה״.

היא לא יכולה להתחיל לצעוד בשביל ההחלמה כשהיא רואה בדמיונה צורה לא הנדסית, כזו שהיא צריכה לחשב את השטח שלה. היא חייבת מלבנים קטנים, קטנים.

אז מה הטיפ?

כשאת יושבת עם עצמך לבד ועוצמת עיניים וחושבת על הדבר הגדול והלא נודע הזה שנקרא החלמה, תזכרי בפרספקטיבת האינטגרל.

אל תחשבי על החלמה כנקודה מטושטשת אחת בזמן. כזו שנמצאת במקום רחוק שלא ידוע ולא ברור לך. כי אז זה באמת קשה נורא. את עדין צריכה נורא את השליטה. שלך. את עדין מאמינה עמוק בתוכך לסיפור היפה שכתבת לעצמך וסיפרת לעצמך כבר תקופה ארוכה, כל יום לפני השינה, סיפור ״פנטזיית השליטה״.

תנסי לחשוב על ההחלמה כעל מסע, מסע שמורכב ממלבנים. מסע שאת עוברת בו שלב אחר שלב. עוברת מנקודה ברורה לנקודה הברורה הבאה.
אל תנסי לראות כרגע מעבר לנקודה הברורה הבאה הזו.

פרספקטיבת האינטגרל.
תזכרי את זה.
בסדר נופר?

קרדיט לצילום התמונות בפוסט:
צילמה בכישרון רב ורגישות אינסופית  – הדר רופא

היא לא פחות ממושלמת.
יש לה הכל. לכאורה.
היא חכמה. מצחיקה. זורמת. יפה. אחת כזו שיודעת מה היא רוצה. מצליחה. יש לה חברים. כיף לבלות איתה. היא חברה טובה.

יש לה משפחה טובה.
יש גבר בחייה שאוהב אותה והיא חשובה לו.
יש לה ילד מהמם. שמחזיר אותה לילדות. היא אוהבת לחזור להיות ילדה איתו. לשחק בגן שעשועים. להתנדנד בנדנדה. להתגלש במגלשה. לשכב על הדשא. לרוץ אחרי ציפורים. להיות ילדה איתו. היא שטותניקית.

היא סיימה בהצטיינות כל מסלול שהיא עברה בחיים. תמיד בחרה במסלולים הכי קשה. היא לא מוותרת לעצמה. היא אוהבת אתגרים.

היא אוהבת לרוץ. היא עמוקה. היא מעניינת. יש בה המון רגש. שהיא מסתירה. היא מתמסרת. מעניקה. יש הרבה אנשים בעולם שאוהבים אותה. יש הרבה אנשים בעולם שיזכרו בשמה וחיוך יעלה להם על הפנים. היא נחרטת בזיכרון.

היא הרפתקנית ואמיצה ורוצה לטרוף את העולם. היא מפחדת. מאוד. אבל זה לא מונע ממנה להתקדם. להשיג מה שהיא רוצה.

אני עומדת מול המראה ואני רואה אותה. את כולה.
אבל היא זו לא אני.

למה רק אני לא רואה אותי כך?

—————————————————————–

מטרתו של מיתוג פנים ארגוני, הוא הנגשה לעובדים של חזון הארגון ויצירת חיבור ואמונה פנימית אצלם למסרים שלו, לחוזקות שלו, ולבידול של הארגון ממתחריו.
במילים פשוטות, לאפשר לעובדים לגבש תשובה לשאלה ״למה לבחור דווקא בארגון שלהם?״ תשובה שלא תינתן להם, אלא שממש תיבנה מתוכם, בתהליך של למידה, חוויות, ויצירת שפה ארגונית חדשה.

אנורקסיה.

מכירים את זה שבראיונות עבודה התשובה של רבים לשאלה ״מה החסרונות שלך?״, היא פרפקציוניזם, שאיפה לשלמות. אז אצל האנורקסית, מדובר באתגר אמיתי, לא כזה שנועד לסמן וי על איזו תשובה לראיון עבודה.

האנורקסית לא שואפת לשלמות. היא רוצה מושלם. לא רק במראה שלה. מראה רזה וכחוש כזה שהסביבה מקדשת ומעריכה.

האנורקסית לא שואפת לשלמות. היא רוצה מושלם. בכל דבר שהיא נוגעת בחיים. זו יכלה להיות מתנה מדהימה אילולא המח הלא מרפה הזה שלה. היא למעשה יוצרת לעצמה פרדוקס. פרדוקס שהוא המנוע למרדף בלתי נגמר, שמייצר את האובססיה שהיא כל כך צריכה. אובססיה שעוזרת לה לא להתעסק בעיקר. במציאות שהיא תופסת כמורכבת וקשה. כזו שהיא צריכה לברוח ממנה.

האנורקסית רוצה מושלם. אבל אין כזה דבר מושלם. אז נוצר אצלה דפוס פעולה.

הצבת יעד לא הגיוני מעצמה כדי להשיג את המושלם, 100% מיקוד ביעד שהוצב. השגתו. והרי לכם הפרדוקס. אם היא השיגה את היעד, כלומר את המושלם, אז זה לא מושלם. כי הרי אין כזה דבר מושלם בעולם. חזרה לדפוס הפעולה. העלאת רף היעד*. והכל מהתחלה.

הדפוס הזה שלה פוגע בה בהרבה מובנים שהיא לא רואה כשהיא בתוך המחלה**. אחד מהם הוא מעגל שנוצר במח שלה, שאני קוראת לו ״מעגל האכזבות״ של האנורקסית מעצמה. האנורקסית חיה בתחושה תמידית שהיא לא מספיק. לא מספיק טובה. לא מספיק חכמה. לא מספיק יוזמת. לא מספיק מוכשרת. כן, גם לא מספיק רזה ויפה. אבל זה ממש לא העיקר. עבור מי שמחזיקה באידיאל המושלם זו אכזבה גדולה להבין שהיא ״לא מספיק״.

ו״מעגל האכזבות״ שלה מעצמה, מייצר פער בלתי נתפס בינה לבין העולם. עולם שתופס אותה כמושלמת, כזו שמשיגה מה שהיא רוצה, כזו שלא עוצרת עד שהכל מדויק, מושלם. כזו ששולטת בעצמה במציאות שלה.

האנורקסית חסרת ביטחון בעצמה. רואה רק את החסרונות שבה. הפגמים. יש לה דימוי עצמי נמוך. תחשבו איזה קשה זה להתנהל ככה בעולם, כמה זה מפחיד, מבעית, לקדש את השלמות, ממש להזדקק למפגש איתה, כשאת כל כך רחוקה ממנה, כל כך לא מספיקה בכל מה שאת עושה. במי שאת.
במילים פשוטות, היא לא יודעת, מעולם לא ידעה, לגבש תשובה לשאלה הכל כך חשובה ״למה דווקא היא? מה טוב בה?״. תשובה שחייבת להתגבש מתוכה, בתהליך של למידה, חוויות, ויצירת שפה פנימית חדשה. בינה לבין עצמה.

ולשאלה הזו ״למה דווקא היא? מה טוב בה?״ יש הרבה תשובות שמגיעות מהסביבה שלה, תשובות שהיא לא מצליחה לראות בהן את עצמה. היא רוצה ממש. אבל היא לא יכולה להאמין להן. אפשר להבין אותה. הרי זו אותה סביבה שאומרת לה כמה היא רזה וכחושה. כמה היא חייבת לאכול ועכשיו. כשהיא מסתכלת במראה ורואה, ממש רואה, את עצמה שמנה. איך היא יכולה לסמוך, להאמין לסביבה הזו בכלל?

האנורקסית איבדה אמון בסביבה שלה. מזמן. זה תהליך הדרגתי שככל שהאנורקסית נסחפת לתוך המחלה, היא מזינה את הנרטיב שלה, היא מתרחקת מהנרטיב של הסביבה. משאירה את הילדה הקטנה שהיתה, לבד. תלויה רק בה.

אחד הכלים המשמעותיים שעזרו לי בתהליך ההחלמה הוא מיתוג פנימי. מיתוג שאפשר לי לענות על השאלה ״מה טוב בי? מה החוזקות שלי?״ תשובה שהתגבשה מתוך עצמי במסע ההחלמה.

אז איך לייצר מיתוג פנימי מתוך מתודולוגיות למיתוג פנים ארגוני –

1. הבנת החוזקות של הארגון מול המתחרים.
   
   הבנת החוזקות שלי.
   תהליך חקירה שבו את מגלה את עצמך מחדש. מגלה את החוזקות שבך.
   דוגמה לכלי, תפתחו פתק בטלפון ״אני אוהבת את עצמי כי…״ ובמשך כמה ימים תכתבו את כל הדברים שאתם אוהבים בעצמכם, את העוצמות והמשאבים שלכם. מספר הקסם הוא 100. לא עוצרים לפני. לדוגמה – אני יודעת לפשט דברים מורכבים. בתרגיל הזה קורים שני דברים משמעותיים: הראשון, אתם מסתובבים עם המשפט ״אני אוהבת את עצמי כי…״  בראש במשך כמה ימים, ואתם יודעים מה אומרים, ברגע שאת בהיריון כולן סביבך בהיריון. כשהמשפט הזה מרחף לך בראש את פשוט פוגשת אותו שוב ושוב במציאות. השני, לא עוצרים בפחות מ-100 דברים שאתם אוהבים בעצמכם. הסיבה היא שצריך לחפור עמוק כדי להגיע לדברים האמיתיים. המשכנעים.

2. יצירת שפה ארגונית חדשה.
   
   יצירת שפה פנימית חדשה.
   אתגור סימני הקריאה שלי בחיים, הפרדיגמות שלי. על העולם, על מערכות יחסים, על עצמי, על ידי חוויות. לדוגמה – סימן קריאה שלי בחיים היה שאנשים הם רעים, מסוכנים. אני צריכה לשמור על עצמי מהם. החוויה שייצרתי לעצמי הוא יצירת קשר משמעותי אמיתי ועמוק לראשונה בחיי. כזה שהוכיח לי שוב ושוב שיש לא מעט אנשים טובים בעולם, כאלה שיושיטו לך יד אם רק תדעי להגיד ״אני צריכה״.

3. אחידות פנים מול חוץ.
   
   אחידות פנים (מה אני רוצה) מול החוץ (מה אני עושה).
   במילים אחרות, יושרה פנימית. תהליך חקירה של השאלות ״מה אני רוצה?״, ״מה אני צריכה?״. שבסופו נשתמש בלו״ז שלנו כדי להבטיח שהשינויים שנדרשים בחיים שלי שדרושים כדי לחיות בהלימה לרצונות והצרכים יופיעו בו.

4. שימוש בכלים ותהליכים שייצרו עוגנים לשינוי הפנימי של העובדים.
   
   שימוש בעוגנים להבטחת השינוי בחיים שלי.
   שינוי זה דבר קשה. בכל רגע של משבר הדבר הראשון שנרצה יהיה לרוץ למוכר. ולכן יצירת עוגנים שידברו את השינוי הכרחיים כדי שלא נתפתה לחזור למוכר, כדי שנתמיד בשינוי. דוגמאות לעוגנים שייצרתי לעצמי שמופיעים בכל שבוע ביומן שלי:
   יוגה – שיח של חמלה וקבלה של הגוף.
   כתיבה – מאפשרת לי חיבור לעצמי, שלא אתרחק שוב מהרצונות והצרכים שלי.
   ים – תזכורת תמידית ששליטה היא רק פנטזיה.

ויש עוד.

*זו הסיבה שהמשקל לא העניין פה. המספר שהיא רואה על הצג אינו משמעותי עבורי, אלא כיוון החץ, כיוון הירידה. כל פעם לאתגר בקצת את היעד למושלם.

**היא לא רואה. כי הדפוס הזה גם נותן לה המון.

***טקסט שלא נכתב על ידי – הסבר בסוף הפוסט***

כשאני מתבוננת במילים שכתבתי אז, אני מבינה שהן נכתבו בהרהור כואב על המעבר מילדות לבגרות, לו לא הייתי מוכנה. מעבר בלתי נמנע שניסיתי לדחות, בין השאר, באמצעות שליטה מדומה באוכל ובגוף. זו הייתה תקופה בה התבוננתי הרבה לשמים, חיפשתי כיוון בדרך שאבדה לי ותהיתי לפשר הסבל שחשתי. חיפשתי תשובות באינסוף של הכוכבים. עם השנים, את אלו שמצאתי, גיליתי בתוכי.

"זיכרונות משחקי ילדות
מקסם שווא בין גרגירי החול הזהובים.
לחשו,
גרמי השמיים כולם
השתחוו בפני הטוהר
ההוא.
זועקים
עת להתבונן במראה
מולי
נדנדת בגרותי השבורה"

—————————————————————————————

בגיל מאוד צעיר סביב גיל 5-6 הילד מגבש תפיסות ואמונות לגבי העולם. מהם הוא מייצר דפוסי חיים שילוו אותו כל חייו. יושרשו בתוכו. יהפכו להיות חלק מהדנא שלו.
דפוסי חיים שכל שינוי שלהם עבורו יהיה מסע. מסע לא פשוט בכלל. מסע שבו הוא יפרד מחלק ממנו. חלק ששמר עליו עד עכשיו.

בגיל צעיר למדתי שכשאתה מבקש עזרה, הצד השני רואה בך אדם חלש. תלוי. נזקק.
ומי רוצה להיתפס ככזה?
אז מגיל צעיר למדתי לשתוק. לשמור בבטן כשקשה. לחייך חיוך כובש ומשכנע שאצלי הכל בסדר. שאני חזקה. שאני ממש לא צריכה עזרה. מאף אחד. מסתדרת לבד.
ובמשך שנים אכן הצלחתי.

אחרי שנים כאלה, פתאום זה היה בולט נורא.
הייתי בודדה בעולם. לכאורה יש לי חברים וחברות ומשפחה אבל כל הקשרים שלי היו שטחיים, רדודים, חסרי עומק וכנות. מהצד שלי כמובן.
מעין הרגשה שיש אנשים שמכירים אותי שנים, אבל לא מכירים אותי בכלל.
ועבור אדם שאינטימיות רגשית היא צורך עבורו, לא פחות חזק מהצורך להיות עצמאית וחזקה. נתקלתי בהתנגשות צרכים.
כשעמדתי מול צומת ההחלטה, בחרתי כמו תמיד בבחירה הקשה. זו שדורשת ממני להשתנות. לזוז. בחרתי באינטימיות רגשית. בחשיפה.

חשיפה. זה כמו מקל קסמים.
כשאתה בא חשוף ופגיע ומבקש ומשתף קורה קסם. משהו בצד השני, האדם שמולך, משתחרר. והוא פתאום מתחיל טיפה לשתף. לבחון את התגובה שלך. והוא מופתע לא פחות מההפתעה שמילאה אותך כשאתה התחלת לשתף, שלהפך הצד השני מתעניין ומעריך ומחבק.
ופתאום בלי לשים לב, אתם יושבים ומדברים מהלב. בכנות. באומץ. שמחבר אתכם.
ופתאום יש לך עוד פינה בעולם, שהשרשת בה עוד קשר משמעותי. ועוד קשר משמעותי ועוד אחד.
רשת של קשרים שממלאים אותך ידיעה שאם רק תגיד הרשת הזו תתפוס אותך. כשתיפול.
ופתאום אתה מרגיש שייך. למשהו.

ישבתי מולה, אנחנו מכירות כבר תקופה, הכרות שטחית כזו. דיברנו על הבלוג שלי שעוסק בהחלמה מהפרעת האכילה. שיתפתי מהלב. דיברתי עם המון כנות. אני כבר רגילה. ופתאום בשקט היא אמרה לי ״גם לי היתה הפרעת אכילה״.
״לך????״, מילה שלא יצאה לי מהפה, רק ריחפה לי בראש.
אנורקסיה, מחלה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש, בבחירת הקורבנות שלה.
״כתבתי המון בתקופה של המחלה״ היא הוסיפה.
״תרצי לפרסם משהו בבלוג שלי? בעילום שם כמובן״ שאלתי.

חשיפה. היא מדבקת.
אז זה הטקסט שלה. והתמונות גם.
מדהימה

מגיל צעיר סלדתי ממסגרות. ממערכות.
לקח לי זמן להבין את זה. כי היה דיסוננס מאוד חזק שליווה אותי. תמיד הייתי חלק מהם. מהמסגרות. מהמערכות. מהממסד. אבל זה לא רק זה. תמיד הייתי ממש טובה בתוכם. שיחקתי את המשחק שהם הגדירו את החוקים שלו, בצורה מושלמת. 
תמיד הייתי חלק מהם. מהמסגרות. מהמערכות. מהממסד. אבל בדיעבד אני יכולה לומר שזה תמיד היה בדרך שלי. בתנאים שלי. סירבתי להתיישר למוסכמות. שלהם.

לפני כמה זמן הגיע אלינו לקוח שגרם לתובנה להתגבש. איש צבא של שנים, בתפקידים בכירים, דרגת אלוף. הוא הסתכל עלינו באחת השיחות שניהלנו איתו ואמר ״אני אנטי ממסדי״.
״אתה?!??!?!?!״, נפלט לי בקול רם. מדי.
״אני משתמש במערכות כדי לספק את הרצונות והצרכים שלי, לא מעבר״.
משפט שליווה אותי. במחשבה.

בתור ילדה תמיד חייתי בתחושה שברגע שאתה חלק בלתי מעורער מקבוצה. ממערכת. אתה מזניח את עצמך, אתה הולך לאיבוד לעצמך. אתה מתמכר לתחושת השייכות ופתאום הרצון שלך להרגיש שייך הופך לצורך שגובר על הרצון שלך להיות אתה. אנשים ילכו רחוק כדי להישאר חלק מקבוצה.

בתור ילדה תמיד הייתי חלק מקבוצות. אפילו חלק מהקבוצות הנחשבות. אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת. במשך שנים ניסיתי להבין למה, מה בי גורם לאנשים להישאר רחוקים ממני. בשנים האחרונות הבנתי שזו אני שנשארתי רחוקה מהם.

אף פעם לא הרגשתי שייכת, כי מעולם לא רציתי להיות.

אבל זה לא רק זה. בתור ילדה ידעתי. ידיעה פנימית עמוקה. שאני שונה. אחרת. מיוחדת.
בתור ילדה הרגשתי. תחושה חזקה. שאני לא כמו כולם. שמשהו בי חווה את העולם אחרת. שמשהו בי מתרגם את העולם אחרת. בתור ילדה לא ידעתי אם זה המח או הלב. שלי. ששונים משאר האנשים. 
רק מאוחר יותר הבנתי. מה זו הידיעה הזו. מה זו התחושה הזו. שלא הרפתה.

אני שייכת לקבוצת האנשים הרגישים מאוד. יש לזה שם בספרות המקצועית –  HSP-Highly Sensitive Person.

רגישות היא תכונה.

כמו עוד הרבה תכונות שלי. היא מולדת. זה לא משהו שהתפתח בגלל שלא חיבקו אותי מספיק. או בגלל המורה בכיתה ו׳ שהכריחה אותי להקריא קטע באנגלית שהביך אותי מול הכיתה. או בגלל שנכשלתי בכיתה ח׳ בבוחן פתע במתמטיקה.
אני 1.64. יש לי שיער חום. יש לי גומה אחת. יש לי חשיבה לוגית מתמטית. אני סקרנית.
נולדתי ככה. אני כל זה ואני גם רגישה. מאוד.
רגישות היא תכונה.
כמו עוד הרבה תכונות שלי. אבל בניגוד לאחרות, זו תכונה שאני צריכה ללמוד לנהל, כי כשהיא ניהלה אותי הגעתי למקומות מסוכנים לי.

אז מה זה אומר להיות אדם רגיש מאוד?

אדם רגיש מאוד הוא אדם בעל נטייה להבחין בפרטים הקטנים בסביבה שלו. הוא חשוף לגירויים שאנשים ״רגילים״ לעולם לא יבחינו בהם. זה לא שהחושים שלו יותר מחודדים, אלא שהעיבוד המוחי שלו נעשה ברמה גבוהה ועמוקה יותר.

לאנשים האלה יש סף מוחלט נמוך שממנו הם מעבדים את הגירוי ולכן הם מעבדים הרבה יותר, הרבה יותר עובר אותם ומקבל פינה במגירות האינסופיות של המח. למסננת שלהם יש חורים גדולים. מדי.

אדם רגיש מאוד שיכנס למקום חדש יראה, ישמע, יריח, ירגיש את אותה מציאות שכל אדם ״רגיל״ אחר יחווה. אבל בניגוד לאדם ״הרגיל״ המח שלו יעבד הרבה יותר. יעבד עמוק יותר. הוא יעבד כל רעש קטן. את ריח הפרחים. את הבעות הפנים של האנשים. את מצב הרוח שלהם. את תקתוק השעון.

לאורך זמן זה משהו שדורש הרבה אנרגיה. מתיש נורא. מרוקן.
זה מח שלא מרפה. ועובד ועובד ומעבד. הכל. כל הזמן.

נחזור להתחלה. אני אנטי ממסדית. ויש לזה הסבר נוסף.
בטבע הרגישות היא תכונה שמקדמת הישרדות – חיות שיעבדו את הסביבה שלהם בצורה יסודית יותר יצליחו להגן על עצמן מטורפים ולמצוא את המזון שלהן בקלות.
בטבע רגישות היא תכונה מוערכת. אך היום, בתרבות המערבית, תרבות מהירה שמקדשת תוצאות, כזו שהאנשים בה קופצים מדבר לדבר. לא מעמיקים. מעדיפים הרבה ״שטוח״ ממעט ״עמוק״. זו תכונה מעכבת. איטית. לא מוערכת.
בגיל צעיר הבנתי שהמערכות שאני חייבת להיות חלק מהן משפיעות עלי. מדי.
לא מקבלות ומעריכות מספיק את כל הטוב שיש ברגישות הזו שקיימת בי. גורמות לי לחשוב שאני צריכה להשתנות. שאני לא מספיק.
בתור ילדה הבנתי מהר מאוד שאני צריכה להשתמש במערכות כדי לספק את הרצונות והצרכים שלי, לא מעבר. יחסים אינסטרומנטאליים. זה סוג היחסים היחיד שהכרתי הרי באותה תקופה.

אנשים רגישים מאוד מושפעים בצורה חזקה יותר מסביבת הגידול שלהם.
בספרות המקצועית מקבילים אותם לסחלבים. בניגוד לחרציות שפחות רגישות לסביבת הגידול שלהן ולא צריכות תנאים מיוחדים כדי לגדול. הסביבה תכריע עבור הסחלבים האם יצמחו ויתפתחו או יקמלו ויעלמו.
כמוהם האנשים הרגישים מאוד. סביבה מותאמת ומכילה יכולה להוציא מהם את היופי החבוי בהם. ויש לא מעט יופי, שצריך תנאים כדי לפרוץ. היכולת שלהם להתרגש מדברים ולהרגיש בעוצמות. הצדדים האומנותיים שבהם. יכולות הטיפול הגבוהות. היצירתיות שקיימת בהם והיכולת לזהות שגיאות ולהימנע מלחזור עליהן. לעומתה סביבה קשה ולא מותאמת יכולה להוביל אותם למקומות קשים עבור עצמם. חרדות. הפרעות אכילה. הפרעות נפשיות. בדידות. תחושה שלא מבינים אותם.
פיל בחנות חרסינה.  

מבלי להבין הרבה זה התהליך המרכזי שעשיתי בשנים האחרונות.
למדתי לקבל ואחר כך לנהל את הרגישות הזו שלי מבלי שהבנתי שאני כזו.

זה התחיל בלזהות כשאני מוצפת. בלהבין שהמח שלי צריך הפוגה יזומה. מנוחה. מהעומס של העיבוד והמחשבה. שהמח שלי צריך להיכבות. אז הכנסתי לחיים שלי עוגנים ששומרים עלי. מונעים ממני לטבוע בים המחשבות. כתיבה. ריצה. יוגה.

למדתי להישאר מחוברת לרצונות ולצרכים שלי. לא ללכת לאיבוד בתוך ים המידע. לאנשים רגישים מאוד יש נטייה לריצוי מוגבר. זו ממש אסטרטגיית פעולה. אסטרטגיה לפעולה מהירה. כי כשאתה צריך להתנהל בעולם מהיר כשאתה מוצף בפרטים, אתה צריך ידיעה, גם אם זו ידיעה של אדם אחר שלא בהכרח נכונה לך.

שיניתי את סביבת הגידול שלי. זו שמשפיעה עלי בצורה כל כך חזקה. זו שיש לה כח חזק מדי לגרום לי לצמוח או לנבול. שיניתי את מקום העבודה שלי. הקפתי את עצמי בחברים חדשים. שיניתי את סביבת הגידול שלי וככה השתניתי בעצמי.

שיניתי את הסביבה שלי. וככה הרגישות הזו שלי שהיתה בסיס להפרעת האכילה שלי הפכה למשהו שמקדם אותי בחיים. הפכה למשהו חיובי.

הוא: יבוא יום שתפגשי אדם חדש ותתארי לו את נופר של פעם והוא לא יבין בכלל על מה את מדברת. הדמות הזו שתתארי תהיה כל כך שונה ממי שתהיי. מזו שמופיעה מולו עכשיו.

בראש שלי: שוב המשפטים ההזויים והלא ברורים שלו.

—————————————————————————————

במשך שנים רבות, עוד בתור ילדה קטנה, הרגשתי שאני לא במקום שלי בעולם. שיש לי מקום אחר שאני צריכה להיות בו. לאו דווקא מקום נח יותר אבל בהחלט נכון יותר לי. זו תחושה קשה לחיות בה. כי יש לך בלב תמיד סערה, אין שקט, הייתי במרדף תמידי אחר משהו שאין לי מושג מהו.

בשנתיים האחרונות אני בתהליך מטורף, אני צומחת. אני משתנה. אני מתבגרת. לא שינוי קוסמטי כזה. שינוי תודעתי.

לקחתי את כל החיים שלי, את כל האמונות שלי, את כל העקרונות שלי, הגבולות שלי וטילטלתי. חזק. בכל המישורים. והיו לי הרבה אמונות, עקרונות. משפטים מגבילים כאלה שהחזקתי בהם לגבי מי שאני. שהרי תמיד הייתי בנאדם מאוד מודע. לעצמו.

אבחר את הטובים שבהם.

״אני בנאדם קיצוני״, ״אני לא תלותית, אני לא צריכה אף אחד״, ״יופי וסקסיות הם לא משהו שאני מייחסת אלי״, ״אני צריכה שליטה״.

אני לא אשכח את הפגישה המשמעותית הזו. ישבתי אצל הפסיכולוגית שלי וכתבנו על דף את כל האמונות האלו, דף שמלווה אותי עד היום. ובמשך שנתיים ניפצנו, חידדנו, שימרנו אמונות. דייקנו יחד, אותי.

עדכנו יחד את הגרסה של עצמי. הגיע הזמן, לא?!

פחדתי. מלא. כי פתאום כשהאמונות האלה כתובות לך שחור על גבי לבן. הן מקבלות נוכחות בעולם שלך. ופתאום את יכולה להחליט, לבחור, לשנות את מה שפתאום ממש ברור שלא עושה לך טוב. פתאום האחריות על חייך עוברת אלייך. וזה מפחיד.

מהר מאוד הבנתי שאי אפשר רק לדבר על שינוי. צריך ״ללכלך״ את הידיים ולחוות אותו. בעצמי. אז בחרתי תחום שיהווה עבורי פלטפורמה לשינוי.

אוכל.

הפרעת האכילה נכנסה לחיי בכיתה ה׳. במשך שנים היא היתה חלק מהזהות שלי. היא-אני. כך גדלתי עם תפיסה מעוותת לגבי אוכל. כך למדתי לנהל מערכת יחסים מעוותת עם האוכל. משפטים כמו ״אם אחרוג מגבולות האוכל שלי אכנס לבולמוס אכילה״, ״אני לא יודעת להתמודד עם חופש (באוכל) לכן אני צריכה גבולות (תפריט מוקפד ונוקשה)״, ״כשאהיה רזה מספיק, אהיה מושלמת בעיני עצמי״, ״את בן אדם חלש שנותן לצרכים שלו לנהל אותו (אחרי כל בולמוס אכילה)״, היו משפטים ששמעתי כל הזמן, בכל מיני וריאציות בראש שלי. החזרתיות על המסר הפכו אותו למשהו מוכר. ומשהו מוכר נותן לנו ביטחון. הלכתי לאיבוד בין המוכר לנכון.

בחרתי באוכל, כי בתחום הזה, במשך שנים הייתי משועבדת לעקרונות, אמונות, גדרות מחשבתיות שאימצתי בתור ילדה ומאז הם איתי. ״שומרים״ עלי. נכונים עבורי רק כי הם מסרים מוכרים. לי. פתאום הבנתי, שבמשך שנים נאבקתי לא להיות משועבדת לאחרים: להורים שלי, לסביבה שלי. אבל באופן אירוני הייתי משועבדת לרודנית שבי. הפרעת האכילה שלי. וזה מסוכן אפילו יותר. כי ככה חייתי עם תחושה שקרית של חופש מחשבתי, שחרור. 

בחרתי באוכל מעוד סיבה, במשך הרבה שנים הייתי בדיאטת אינפורמציה סביב תחום זה. כיביתי כל סקרנות לגבי משהו אחר ממה שאני מכירה. קפאתי. במקום. כשפגשתי רעיון. אדם. שונה ממני.

תדלקתי את האמונות האלה שלי. כל הזמן. ראיתי רק מה שעלה בקנה אחד איתן. התעלמתי מהיתר. ״פגשתי״ והשארתי בחיי רק אנשים שנותנים לאמונות האלה שלי מקום. מאמינים באמונות זהות.

הייתי עסוקה בלתייג. רעיונות. אנשים. מוכר. מעצים את האמונות שלי – in. שונה. מאתגר את האמונות שלי – out.

וזו לא משימה קשה עבור בנאדם שגם ככה רואה את החיים בשחור או לבן. באופן דיכוטומי. טוב-רע. זה אפילו ממכר. הייתי עסוקה בלתייג. רעיונות. אנשים. עד ששכחתי איך זה להקשיב.

כל אדם עם תפיסת חיים שונה משלי, לא נתפס ״כטועה״ נתפס אצלי ״כהזוי״ וזה דבר הזוי בפני עצמו, כי יש הבדל אחד מהותי בין טועה להזוי. כשמי שמולך נתפס כהזוי אין לכם קרקע משותפת של מציאות לדרוך עליה ואז אין מקום לשיח, סקרנות, הקשבה. יש מקום להסתגרות, שמירה על הדעות, התגוננות. מול אדם שאתה תופס כטועה אתה תקשיב, מול אדם שאתה תופס כהזוי אתה רק תדבר צדק. הצורך להיות צודקת, כדי לשמר את אותה אמונה לגבי עצמי, סבבה סביב הרצון לשמר את תחושת הביטחון שהיא יצרה אצלי ובאותה נשימה השמידה את הסקרנות שלי. ככה נתקעתי בלופ שמזין ומקיים ומחזק את אותה אמונה בלי יכולת לעצור רגע ולבחון אותה מחדש.

בחרתי באוכל, כי הייתי בכלא. כלא שאני בניתי עבורי. כלא מחשבות. ורציתי לצאת לחופשי. וככה התחיל מסע השינוי שלי.

החלק המצחיק הוא שבתוך התהליך הבנתי שדלת הכלא הזו היתה תמיד פתוחה. פשוט לא רציתי להבחין בכך. כי בכלא הזה הכל היה מוכר, ובטוח, והבחוץ כל כך מפחיד וגדול. ושונה. היה לי נח להאמין הדלת הזו סגורה. עבורי.

וכל זה התחיל מדף אמונות אחד…

במשך 3 חודשים כתבתי יומן אכילה. כזה שתיעדתי בו כל יום כל דבר שאכלתי. זו היתה משימה שקיבלתי עם פרצוף לא מרוצה מהדיאטנית שלי. זה לא פשוט לראות את המציאות כתובה על דף נייר. פתאום כשזה כתוב ככה מול הפרצוף זה מרגיש מוזר. פתאום כשזה כתוב ככה מול הפרצוף ההפרעה בולטת נורא. וזה לא נח. לי. לראות אותה בתוכי.

במשך 3 חודשים כתבתי יומן אכילה. זה היה קשוח עבורי. בכל בוקר רציתי להפסיק את המשימה. בכל בולמוס אכילה רציתי להפסיק את המשימה. בכל צמצום (אכילה) רציתי להפסיק את המשימה. רציתי להפסיק את המשימה. אבל לא הפסקתי. הכרחתי את עצמי להתמיד.

ביומן האכילה תיעדתי אירועים נוספים שקרו לי בחיים. אירועים מלחיצים. כאלה שגורמים לי לסערה רגשית. ופתאום זה בלט נורא. לכל התקף אכילה יש סיבה. לכל התקף אכילה קדם אירוע רגשי משמעותי.

יומן האכילה אפשר לי לתחקר את עצמי. להבין את עצמי. את המגבלות שלי. להפסיק לשפוט את עצמי.

—————————————————————————————

(פוסט שנכתב אחרי בולמוס אכילה שתועד ביומן האכילה. הבנות שלא יכולתי להגיע אליהן בלעדי אותו יומן)

בשבת בערב היה לי בולמוס אכילה. בולמוס אכילה הוא לא משהו חדש לי. זה משהו שמאפיין את הפרעת האכילה שלי. מעבר מבולמוס לפיצוי (צמצום אכילה והמון ספורט). אבל התחושות שפוצעות לי את הנפש ברגע שהוא נגמר חדשות לי. מאוד.

לאחרונה קשה לי ממש להכיל את הבולמוסים האלה. 3-4 שעות של אכילה רגשית. לפעמים יותר. הגוף שלי רוצה להקיא אותן. הנפש שלי נשארת מרוסקת אחריהן. אני מרגישה אשמה חזקה שאני פוגעת ככה בגוף שלי. שוב. אני כבר לא רוצה להכאיב לו.

אני: ״הבולמוסים האלה משמרים אצלי את ההפרעה. ברגע שהם ייעלמו, הפרעת האכילה שלי תיעלם״.

בסטטיסטיקה ידוע שאסור להסתכל רק על הממוצע. הממוצע לא מספר את כל הסיפור. לצידו צריך להסתכל גם על השונות. בממוצע אני אוכלת בצורה תקינה. עובדה – אני שומרת על משקל תקין לאורך זמן. אבל כשבוחנים את השונות מבינים שאני בבעיה. אני נעה בין קצוות. מבולמוס לצום. מצום לבולמוס. מעגל ״קסמים״ כזה שאני לא מצליחה לצאת ממנו. מעגל ״קסמים״ כזה ששומר עלי מופרעת. ולי, לי כבר נמאס להיות כזו.

הפסיכולוגית שלי: ״אולי את לא רוצה שהם ייעלמו. הבולמוסים. מה את מפחדת שיקרה כשהם ייעלמו?״

בולמוס אכילה יושב על חוסר היכולת שלי להתמודד עם הריק הזה שקיים בתוכי. ריק כזה שמפיל אותי. ריקנות שעושה לי מלא רעש בלב. ביום שישי רצתי חצי מרתון עם אחי. לתהליך הזה שחוויתי עם אחי היתה חשיבות עצומה עבורי. הוא מילא אותי במשמעות. 3 חודשים של משמעות.  אחי היה צריך אותי כדי לסיים את הריצה. הריצה היתה לו לא פשוטה. משהו בידיעה שהוא צריך אותי, שאני משמעותית עבורו, היתה עוצמתית מאוד עבורי. סילקה את הריקנות. גרמה לי להאמין בעצמי שאגיע למטרה שהצבתי לעצמי. לא בשבילי, בשבילו. הרבה יותר קל לי להיות מושלמת עבור אחרים.

ופתאום כשזה נגמר. הריק חזר למלא אותי. וזה קורה בבום. מהיי מטורף צלילה חופשית, למציאות. אני לא יכולה להתמודד עם הריק הזה. אני נחנקת כשהוא מתחיל למלא לי את הלב. אז אני אוכלת. הרבה. כדי להעסיק את המחשבות שלי באוכל ובריצה. בימים שלאחר הבולמוס. מחשבת בצורה אובססיבית מספרים. אני אוהבת הרי מספרים. קלוריות. מרחק. מספר מדרגות שעליתי. שעות שנותרו עד לארוחה הבאה. מחשבת בצורה אובססיבית מספרים עד שלא נותר בי מקום לכלום. עד שאין מקום בתוכי לריק שמאיים להטביע את הנפש שלי.

אני: ״אם הפרעת האכילה תיעלם היא תשאיר אחריה המון מקום. למחשבות״.

כחלק מההכנות לבלוג שלי בחרתי בצלמת מדהימה שתצלם אותי צילום אומנותי. חשוף. נפגשנו לפני סשן הצילומים אצלה בסטודיו ולא הפסקנו לדבר. יותר מדויק לומר שהיא לא הפסיקה לשאול ולהתעניין. היה לה חשוב להבין. מי אני. מה אני רוצה להעביר. היה לה חשוב להבין את הנפש שלי.
זה מהמם בעיני. היא מהממת.

קבענו יום צילומים.
הייתי אצלה 4 שעות. 4 שעות של צילומים. 4 שעות שהגוף שלי חשוף לביקורת. לעיניים אחרות.
סשן ארוך.
סשן מנטאלי בעיקר.
היה לי מאוד קשה בהתחלה. להשתחרר. להתמסר. לכבות את המחשבות ופשוט לזרום. אני לא בחורה שיודעת פשוט לזרום. אבל היה קשה יותר להישאר אדישה להתמסרות שלה אלי. היא אפילו צילמה עבורי תמונה. מדהימה.
התמסרות היא פעולה סימטרית.
כשאתה מתמסר למישהו. התמסרות אמיתית. הוא יתמסר אליך בחזרה.
התמסרתי אליה. התמסרתי לחוויה. כיביתי את המחשבות ופשוט הרגשתי.
זה לא כזה פשוט. בכלל. עבורי.

הצלמת המהממת: ״יש לך גבולות?״
אני: ״ אין לי גבולות. אני מתמסרת לתהליך מולך. תעשי מה שאת רוצה״.
הצלמת המהממת: ״אני צריכה את החופש ליצור. את לא תתאכזבי״.
אני: ״ואני צריכה ללמוד להתמסר. לסמוך״.

לא התאכזבתי.

זו חוויה מטורפת עבור מישהי כמוני לחשוף את הגוף שלה. זו חוויה מטורפת יותר לשבת בבית מול המחשב ולהתעמק בכל תמונה שנוצרה בהמון מקצועיות, רגישות ואהבה. היא עזרה לי לראות את עצמי כמו שהעולם רואה אותי. מושלמת.