היום עמדתי עם אחי הקטן על נקודת ההזנקה. 6 בבוקר. רעדתי מקור. שאלתי את עצמי רגע לפני ההזנקה מה גרם לי לכבות את הקול הפחדן שבי ולהחליט לעמוד שם עם לב דופק ועיניים נוצצות. להמתין. לרוץ. הבנתי. אלו היו המילים האלה שלך שיצאו ממני בשיחה עם בעלי לילה לפני חצי המרתון. ״מגיע לי. מגיע לי לסיים את הריצה הזו. נתתי את כולי בשבילה. מגיע לי״.

אני עוד רחוקה מהחלמה מלאה. לא בטוחה בכלל מה צמד המילים הזה אומר. יש דבר כזה בכלל?! קשה לי לדמיין מציאות שבה אני פשוט אוכלת כשאני רעבה. לאוכל. קשה לי לדמיין מציאות שבה אני מרגישה בכלל תחושת רעב. לאוכל. אבל אני משתנה. לפעמים קשה לי לשים לב לזה. אני עושה צעדים קטנים. קטנים אבל בטוחים. כמו תינוק שמתחיל ללכת. שמתחיל לבטוח בעצמו. שההחלטות שהוא מקבל הן לטובתו.

ופתאום חשבתי לעצמי. שמגיל צעיר אני זו שציפיתי מעצמי. אני ציפיתי מעצמי להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה. אני ציפיתי מעצמי לסיים בגרות בהצטיינות. אני ציפיתי מעצמי להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה. אני ציפיתי מעצמי לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה. אני ציפיתי מעצמי להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלותית. זו שגדלה בחברה פמיניסטית. חברה שהשינויים החיצונים בה היו מהירים. בעוד השינויים הרגשיים, המחשבות, התפיסות נותרו קצת מאחור. התקדמו לאט יותר. הכל בראש שלי. הכל שלי. הכל.

היא אנורקסית. אין לי ספק. אי אפשר לפספס. את המבט הכבוי הזה. השיער הדק חסר הברק. העמידה השפופה. רגליים רזות, שני מקלות. עצמות לחיים בולטות כל כך. היא עושה ספורט אירובי אינטנסיבי כל כך. היא אנורקסית. אין לי ספק. אי אפשר לפספס. את המבט הכבוי הזה.

הנה את שוב מולי. עומדת עם הזלזול הזה שלך. עומדת מולי ומגלגלת לי עיניים. מתי הפכת להיות חצופה כל כך? אני בהישרדות, את בכלל מבינה? לפעמים בא לי לתת לך סטירה, כזו חזקה, שתאפס אותך. כזו שתחזיר אותי להיות אמא שלך. כמו כל דבר בחייך, את מגזימה. תשחררי אותי ילדה. למה את לא יכולה לקבל את המציאות החדשה, בלעדי, כמו האחים שלך? אני יודעת שאת כועסת. אבל תתמודדי. את גדולה מספיק כדי להבין שאני צריכה דקה לעצמי. בלעדייך.