מכירים את השאלות האלה שאנשים פשוט זורקים לאוויר, והתשובה שיוצאת לכם מהפה בכזאת טבעיות גורמת לכם לפתור לופ שהיה לכם שנים?
הוא שאל אותי ״אם היה לך שלט ענק לתלות, עם מסר לעולם, מה היית כותבת בו?״.
עניתי, תשובה שנורתה לחלל ״אני לא מושלמת! מבחירה**״.

והתשובה הפשוטה הזו שלי הסתירה בתוכה מורכבות אדירה שקיימת בתוכי.
והתשובה הפשוטה הזו שלי היתה קבלת החלטה. בחירה. אחרי שנים של התלבטות וחפירה.

ואיתה יצאתי למסע – מסע שבו הבנתי, הפנמתי, שאין כזה דבר מושלם בעולם.
מסע שבסופו בחרתי לוותר על ״פנטזיית המושלם״ שלי.
וויתור שיכולתי לעשות רק כשהבנתי את המחיר הגדול ששילמתי על תיחזוק ״פנטזיית המושלם״ בראש שלי.

רדיפה אחרי המושלם במחיר של פספוס החיים.

אנחנו גדלים בחברה שבה רזה זה טוב ושמן זה רע. תפיסה מעוותת שחודרת לילדים של כולנו.
תפיסה שפוגשת ילדה קטנה שמאמינה בכל ליבה שתוכל להרגיש שייכת רק אם תהיה מושלמת!.
ילדה שעבורה להיות סתם ״טובה״ זה כישלון, השפלה.
ילדה שעבורה להיות ״הכי טובה״ זה לא מספיק. יש לה ״מושלם להגיע אליו״.

עבור האנורקטית, ששואפת למושלם. ולא יכולה להסתפק בסתם להיות ״עוד מישהי רזה״.
רזה – זה טוב!
אנורקסיה – זה מושלם!

רוצים לעזור לה?
תעזרו לה לראות שאין כזה דבר מושלם בעולם.
של-״מושלם״ שהיא שואפת אליו יש מחיר כבד מדי. עבורה.
היא לא רואה את זה.

*מבוסס על רעיונות מתוך התיאוריה האדלריאנית

**אחרי שנים סיפרתי את הסיפור למנחה שהיתה לי והיא אמרה לי ״את לא מושלמת! נקודה. אין כזה דבר מושלם״.

קרדיט לתמונות המדהימות בפוסט לצלמת המוכשרת הדר רופא. אינסטגרם: hadar.roffeh

בספרה של נירה כפיר, אסטרטגיות חיים⁽²⁾, מפורטים 4 סגנונות חיים:

1. העליון – The Superior
2. המרצה – The Pleaser
3. השולט – The Controller
4. הנמנע – The Avoider

סגנון החיים שפיתחתי הוא מסוג עליונות, אך גם פה זה שודרג מ-״להיות הכי״ ל-״להיות מושלם״.

סגנון חיים מסוג ״להיות הכי״ מתאר אנשים שתמיד רוצים ״להיות יותר״, ״להיות הכי״ ו-״להיות עליון״. אלה אנשים שמראש לא נכנסים למצבים שבהם לא מובטח להם שיהיו ״הכי״.
סגנון חיים ״להיות מושלם״ הוא הקצנה של ״להיות הכי״. זהו סגנונם של אנשים שלא מקבלים שאין שלמות ולא מקבלים את עצמם כשהם נכשלים. הם מאמינים שהם מוכרחים להיות מושלמים⁽¹⁾.

אנורקסיה היא נוירוזה לפי התיאוריה האדלריאנית.
על פי התיאוריה האדלריאנית, אדם עלול להתחמק ממילוי משימות החיים על ידי יצירת סימפטומים גופניים שיהוו עבורו תירוץ להימנעות. אפשר לזהות תמיד את הרגע שבו מתחילה המחלה הנוירוטית. נוכל לכנות אותו ״מצב של משבר״, שבו מציאות החיים אינה מאפשרת לאדם לתפקד לפי סגנון החיים האופייני לו. המחלה הנוירוטית נועדה לגונן על האדם הנוירוטי בפני הסכנה שיגלה שהוא חסר ערך⁽³⁾.

היציאה של אמא שלי לעבודה לראשונה בחיי לא היתה רק יציאה פיסית מהבית אלא היוותה גם ניתוק רגשי עבורה מהבית, ממני. זה היה ״מצב של משבר״ שחוויתי בחיי.
זו היתה טראומה של ממש. במשך שנים הרגשתי רע עם המחשבה להגדיר אותו ככזה. שהרי יש ילדים שחווים מוות, התעללות, אונס. ואני, אמא שלי רק יצאה לעבוד. אבל אז קראתי את הספר ״בממלכת הרוחות הרעבות״ (גאבור מאטה), שבו הגדירו טראומה בצורה שגרמה לי להרגיש בנח להגדיר זאת כך – ״טראומה היא אירוע סובייקטיבי, שהאדם שחווה אותה חש סכנת חיים אמיתית. התחושה היא אמיתית לא הסכנה״.

סגנון החיים מסוג עליונות – ״להיות מושלם״, סגנון חיים שהתפתח בילדות המוקדמת שלי משילוב של תורשה, המשפחה שבה גדלתי, דרכי החינוך והערכים, היה זה שיצר תשתית טובה לאנורקסיה להיכנס לחיי. אבל הביטוי שלה בחיי השתנה ככל שעבר זמן בתוכה.
בתחילת הדרך לצד המחלה, המחלה מאוד מדויקת לילדה, ההישגיות והפרפקציוניזם שפועמים בה באים לידי ביטוי בבחירה בה. הצורך במושלם. צורך שלא ניתן לסיפוק.
הצורך גם לגוף מושלם.
הילדה, שאובססיביות היא חלק ממנה, הופכת להיות אובססיבית גם לאוכל ולמשקל וכך דיאטה תמימה הופכת אצלה להפרעת אכילה. כך נוצר מצב שבו, היא הופכת להיות ממש טובה בהפרעת האכילה וככל שעובר הזמן זה בא על חשבון ההשקעה שלה בתחומים אחרים בחיים.

נוצר גלגל כזה שלאורך זמן שבו המחלה משתלטת על הילדה, על החיים שלה, היא מתרחקת ממשימות החיים שלה, מתמקדת בעיסוק במחלה. דבר שיוצר חוסר בטחון אצלה לחזור למשימות החיים, גם אם היתה רוצה – כי היא כבר ״לא הכי טובה״, ״מושלמת״ בהם כמו שהיא חייבת להיות.
זו הדרך של המחלה להשאיר את הילדה שצריכה ״מושלם״ כבולה אליה. 

בספרה לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים, מתארת אנאבלה שקד⁽⁴⁾, שתי צורות ביטוי של סגנון חיים מסוג עליונות שמתחברות לצורך באנורקסיה כחלק מחיי הילדה באופן הבא:

1. ההישגי – אנכיסט – כאן הפרפקציוניזם מופיע בצורה של מעגל אינסופי של הצבת יעד לא ריאלי, השגתו ואתגורו. מרדף אחר המפגש הרגעי עם הדמות המושלמת לפי הגדרתה של האנורקטית.
2. הנמנע – כאן הפרפקציוניזם מופיע בצורה של הימנעות וצמצום עצמי מכל תחום שהיא עלולה להיות פחות ממושלמת.

תחושת שייכות.

כשאתה נותן ל-״דבר הזה״ שם אתה הופך להיות חלק מקבוצה. שייך.
אתה כבר לא לבד בזה עם עצמך. אתה לא מיוחד, כזה שאף אחד לא יצליח להבין אותך לעולם, אז למה בכלל לנסות לשתף מישהו בכלל?
יש עוד אנשים כמוך. שחושבים כמוך. שמתמודדים עם העולם כמוך. שמבינים את ה-״שריטה״ שלך. שמולם אתה לא צריך את המסיכה. פשוט כי הם ישר יבחינו בה.
זה מאוד משחרר להסיר מסיכה.

ידע, שהוא כח עצום עבורך מול המחלה.

כשאתה נותן ל-״דבר הזה״ שם אתה יכול לקרוא על זה, להבין את זה.
דברים שלא ידעת להסביר במילים פתאום מקבלים פנים. אתה יכול לחבר נקודות בחיים שלך ולייצר נרטיב.  נרטיב שיהיה הבסיס שלך לעצמך.
הידע מעביר אליך כח מול המחלה. מחזיר אותך, ברמת התודעה, לשליטה על הגוף שלך.

תקווה.

כשאתה נותן ל-״דבר הזה״ שם אתה קורא על אנשים שהצליחו להחלים ולצאת מזה. אתה מבין שיש שביל שאפשר להתחיל לצעוד בו בדרך להחלמה. אפילו יותר משביל אחד.
ובדמיון שלך מתחילה להיווצר תמונה.
תמונה משמעותית עבורך.
תמונה שלך בלעדיה.
בלעדי המחלה.
תמונה שתהיה צידה לדרך עבורך בצעידה שלך בשביל ההחלמה. תמלא אותך בתקווה כל פעם שהייאוש, הכאב והפחד יאיימו לחזור לשלוט.

כשאתה פוגש דפוס פעולה שלך שמונע ממך להגיע למטרות שלך אבל אתה עדין מחזיק בו, אל תשאל למה (מדוע) אתה עושה אותו?

השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא למה (לשם מה)? מה אתה מרוויח מהדרך הזו שלא מקדמת אותך לעבר המטרה שאתה כל כך רוצה להשיג?

יש בתוכי מאבק תמידי בין גבולות (שליטה) לחופש מוחלט (חקירה).
הנפש שלי רוצה, צריכה להיות משוחררת מכבלים אבל המח שלי מפחד מזה נורא.
מעין מערכת יחסים של חוסר אמון בין הנפש למח. כזו שהגוף תקוע באמצע. ביניהם.
ככה במשך שנים נעתי בין קיצוניות של אחזקת שליטה, נוקשת, אכזרית, חונקת נורא, לבין איבוד שליטה.
בין צמצום של אוכל לבולמוסים של אכילה. אבל זה באמת לא העיקר.

זה משהו שראיתי בבית.
זו אמת שיצאתי איתה לחיים שלי.
קפיצה מטוטאליות אחת לשניה.
בית נקי ומסודר מול בית מלא בלאגן.
אמא טוטאלית לילדים שלה מול אמא שהתמסרה לעבודה.

יש בתוכי מאבק תמידי בין גבולות לחופש מוחלט.

אני שונאת להחליט, לבחור.
זה דפוס פעולה מובהק בחיי.
דפוס פעולה שיש לו מחיר.
ככה אני לא נוכחת במציאות שלי. אני תמיד רצה על כמה מסלולים מקבילים. אף פעם לא מתמסרת לאחד.
לשם מה אני ממשיכה עם הדפוס הזה בחיי?
מה אני מרוויחה ממנו?

אני מרוויחה את חוסר הידיעה.
להתמסר למשהו, בבחירה אמיתית, להתמקד רק בו, בהוויה, במחשבה ולהיכשל בו.
כי כשאני לא בוחרת, תמיד יש את ״התירוץ״ שאני יכולה לשלוף לעולם, לעצמי – ״אם הייתי ממש רוצה את זה הייתי משקיעה את כל כולי בזה ומשיגה, מצליחה״.

לא להתמודד עם הפחד מכישלון. זה הרווח שלי.

ישבתי מול הפסיכולוגית שלי והיא שאלה אותי שאלה שלכאורה נשמעת פשוטה.
עבור מי שמתמודדת עם אנורקסיה היא מורכבת נורא.
״תגידי מה את צריכה?״.
לקח לי שנתיים וחצי של טיפול כדי להתחיל לענות על השאלה הזו.

מכירים את השאלה הזו ״תגידי מה את צריכה?״.
שזה משפט הגיוני סה״כ להגיד לבן אדם. הרי הוא יודע הכי טוב לומר מה הוא צריך.
אבל כשמפנים שאלה כזו למישהי שמתמודדת עם אנורקסיה, הוא הופך לחסר היגיון.
כדי להבין למה, צריך רגע לצלול למנגנוני המחלה הזו.

אם הייתי צריכה לתאר אנורקסיה במילה הייתי משתמשת במילה צמצום. האנורקסית רוצה לצמצם.
זה מתחיל בלצמצם אוכל. אבל אוכל הוא רק סימפטום, זוכרים?
מדובר בצמצום צרכים. ביטול צרכים בסיסיים, הישרדותיים, כדי להרגיש את מה שהכי חסר לה בחיים – שליטה**.
כשהיא עומדת על המשקל ורואה עוד ק״ג שנשר.
כשהיא מסיימת עוד יום מלא בספורט.
כשהיא הולכת לישון שוב עם תחושת הריקנות שממלאת את הגוף הכחוש שלה.
היא מרגישה שהיא כל יכולה.
היא מרגישה שהיא שולטת בחיים שלה.
היא מרגישה ביטחון.
לכאורה. לרגע אחד.

האנורקסית רוצה לצמצם.
אז היא מצמצמת את הצרכים שלה לעיגול קטן. שהולך וקטן. וקטן. צורך שהיה לו מקום היום, לא יקבל מענה מחר.
ועם כל צמצום של העיגול, נשאר עוד צורך של הילדה הקטנה שהיא היתה לפני המחלה מאחור.
צמצום עיגול הצרכים שלה הוא סימבולי לרזון שהולך ומקצין.
קילוף של עוד קליפה ועוד אחת. עד הרגע הזה שהיא מסתכלת בעיניים של עצמה מול המראה.
והיא רואה כלום.
מבט ריק. בוהה. מנותק. מכל מי שהיא היתה.

האנורקסית מצמצמת את הצרכים וכך את עצמה. ולכן לשאול אותה ״תגידי מה את צריכה?״, זו שאלה חסרת היגיון.
היא לא יודעת.
היא מזמן שכחה. איך זה מרגיש להיות צריכה. משהו.

אז בואו נדבר על זה רגע. איך זה נראה כשיש לך הפרעת אכילה?

• אובססיה – את מתעסקת בצורה אובססיבית באוכל. במשקל. ברצון להיות רזה רק עוד קצת. זה ממלא את כל המחשבות שלך. 90% מהיום שלך, מהמחשבות שלך, מוקדשים לחישובים. כמה זמן נותר לי עד לארוחה הבאה, כמה זמן נשאר לי ל״סחוב״ עד שאלך לישון, איזה מאכל שעד היום היה מותר לי לאכול יכנס ממחר לרשימת המזונות האסורים, רשימה שאין לה סוף. את מתנהלת במציאות כמו כולם, אבל המח שלך ביקום מקביל. יקום שכולו מוקדש לתחזוק הפרעת האכילה.
• חוסר ערך עצמי – כל הערך העצמי שלך מושפע מהמשקל שלך. מדויק יותר מכיוון החץ כשאת עולה על המשקל. רזית – את ״כל יכולה״. שמחה. מאושרת. רואה את כל הטוב שבך. השמנת – את שמנה, חסרת יכולת לשלוט בעצמך. את עצובה, או כועסת, או מדוכאת. רואה את כל הרע שבך. כשאת רזה, את יוצאת ומבלה, מלאה ביטחון עצמי במי שאת. כשאת שמנה, במונחים שלך כמובן, את מסתגרת, נמנעת מלצאת, מבטלת, הביטחון העצמי שלך יורד, מתרסק.
• זה אף פעם לא מספיק – את מקיפה את עצמך בגבולות וחוקים מאוד נוקשים סביב האוכל והספורט והמשקל. גבולות וחוקים שהולכים וסוגרים עלייך. שהולכים ומצטמצמים. אוכל שהיה מותר לך לפני רגע, הופך ברגע לאסור. ריצה של 5 ק״מ כבר לא מספיקה לך, את לא תטריחי את עצמך בכלל לנעול נעלי ספורט כדי לרוץ אותה. המשקל שמילא אותך אתמול באושר, גורם לך היום להרגיש ענקית. שמנה. כשאת מסתכלת ובוחנת את עצמך מול המראה.
  את אף פעם לא מרוצה. לא משנה לאיזה הישג תגיעי, זה אף פעם לא מספיק לך. והסיבה לכך ברורה. כי אם תגיעי ליעד, פתאום יהיה לך זמן, לעצור. לחשוב. להרגיש.
• אין מקום לחריגה – אין מקום לטעות. אין מקום למשהו לא מתוכנן. אם אכלת קוביית שוקולד אחת, כזו שלא מופיעה ברשימה של מה שמותר. את תתמלאי ברגשות אשמה. את תלקי את עצמך. תשפטי את עצמך. תקטיני את הגוף הזה שלך שלא מסוגל לעמוד בפיתויים, בגוף החלש הזה שלך. קוביית שוקולד אחת תזרוק אותך ברגע לבולמוס אכילה. לחם עם שוקולד, עוגיה, חבילה שלמה, ועוד אחת, כוס של גלידה, קופסה שלמה, חטיף ועוד אחד ועוד אחד, ולחם. וזה ממשיך. את כאילו בתוך טראנס. טראנס שאת התחלת, אבל את לא יכולה להפסיק.
  איבדת שליטה. עליך. עליו.
• מעבר חד בין גבולות לאיבוד שליטה – יש לך שני מצבים. או שליטה מלאה על האוכל או איבוד שליטה. לופים בלתי פוסקים בין צמצום (גבולות) לבולמוסים (איבוד שליטה). את יודעת לרדת במשקל מהר או לעלות במשקל מהר. אין לך מושג, באמת שאין לך מושג איך קיימים אנשים שפשוט שומרים על המשקל.

זו רק דעתי!

אנשים שפתחו את הדלת להפרעת האכילה, אלו אנשים שחיו חיים שלמים לפני שהפרעת האכילה נכנסה לחייהם ברמת  Integrity נמוכה. אלו אנשים שהחיים שלהם בפועל לא שיקפו את כמיהות הלב הכמוסות שלהם.
מכל מיני סיבות. אני לדוגמה הייתי ילדה מאוד מרצה. כזו שהיתה לה אמונה פנימית על העולם שרק אם יהיו מרוצים ממני אהיה ״שווה״.

מאוד קשה לחיות ברמת  Integrity נמוכה.

זה מאבק פנימי בלתי פוסק בין חלקים שונים בך. מאבק פנימי שמציף אותך במחשבות שלך. מחשבות שהופכות לתחושת תסכול וכעס וכאב על המצב הזה שלך. מייצרות מאבק פנימי שלא מאפשר לך להיות נוכח ברגע.

ואז מגיעה מכשפה מהאגדות בדמות של נסיכה. בואו נקרא לה ״הפרעת אכילה״. והיא נותנת לך משהו שאף אחד לפניה לא נתן. היא נותנת לך שקט מהמאבק הבלתי פוסק הזה שלך.
היא מאפשרת לך לרגע להפסיק לכעוס ולכאוב ולהתעצבן ולהרגיש. היא מאפשרת לך פשוט לעשות. ובעשייה יש משהו שהיה חסר לך בחיים נורא. יש שליטה, שלך על החיים שלך. אין חוסר אונים.

זה מצחיק נורא.

הכנסנו את הפרעת האכילה לחיים שלנו כי חשבנו, קיווינו, נאחזנו באמונה. אמונה שלא ידענו לעטוף במילים. שהנוכחות שלה עכשיו בחיים שלנו תאפשר לרמת ה- Integrity שלנו לעלות.
הרי אנחנו סוף סוף ממוקדים ברצון שלנו. נותנים לו מקום ביום יום שלנו. עומדים ביעד שהצבנו לעצמנו, מאתגרים אותו, ועומדים גם ביעד החדש. כל פעם מאתגרים ומעדכנים את המשקל.

זה מדהים.

המפגש הזה בין הרצון למציאות.

וזה מצחיק נורא כי מהר מאוד אנחנו מגלים, שהפרעת האכילה היא לא נסיכה. היא למעשה המכשפה הרעה. כי הרי כל מה שברחנו ממנו עם הבחירה שלנו בה, נוכח עדין בחיים שלנו. מתעצם. גדל. עד שאנחנו מאבדים שליטה.
אנחנו עדין חיים ברמת  Integrity נמוכה. נמוכה אפילו יותר מבעבר.
אנחנו עדין חיים עם פער גדול מדי בין מה שאנחנו רוצים למה שאנחנו עושים בפועל.

פער בין הרצון לטוס לחו״ל עם כל החברות, לבחירה לוותר ולהמשיך לתחזק את המחלה.
פער בין הרצון לשבת עם הילד והבעל ולאכול ארוחת בוקר משותפת, לבחירה לוותר ולצאת לעוד סיבוב של הליכה.
פער בין הרצון לאכול כי הגוף כבר ממש חלש, הראש מסתובב, המח מעורפל, לבחירה ב-״רק עוד קצת״. ב- ״אל תיכנעי לצרכים האלה שלך, שמחלישים אותך, לכי לישון מחר כבר לא תהיי. רעבה״.
ועוד ועוד פערים.

פעם קראתי ראיון עם סטיב ג׳ובס, שאלו אותו למה הוא תמיד לובש את אותה חולצה שחורה וג׳ינס שחור. התשובה שלו גרמה לעיניים שלי לנצנץ – החלטה אחת פחות לקבל, הוא ענה. אז מצד אחד, החיים קלים עם חשיבה מהסוג הזה. פשוטים. מצמצמים את הצורך בקבלת החלטות מיותרות בשגרה.

אבל מצד שני הם חונקים. מצמצמים אותי לעיגול קטן שלעולם לא יוכל להכיל את כל הסקרנות והתשוקה והלהט וההתלהבות שקיימים בתוכי, עמוק מתחת לשכבות המחלה. לרצון העז שלי להרגיש. לחיות. אלה שאני כל כך מפחדת לגלות.

והחיים לאורך זמן בתוך עיגול קטן שהולך ומצטמצם אפילו יותר עם הזמן.
אלו חיים שמכבים אותי.
אלו חיים שמדכאים אותי.
אלו לא חיים.

בתהליך ההחלמה שלי מאנורקסיה הבנתי שכדי להשתחרר באמת מהמחלה אני צריכה להתחיל עם המח שלי. הגוף יבוא כבר בעקבותיו. אז קיבלתי החלטה. להשתחרר מהחשיבה הדיכוטומית שלי.

זה מאוד פשוט.

אם אין חשיבה דיכוטומית. כזו שמצמצמת כל דבר לכותרת ״טוב״ או ״רע״. ״מותר״ או ״אסור״ (לאכול). מתגלים עולמות חדשים.
עולם האמצע. עולם שלם שפיספסתי שקיים בין הטוב לרע. בין האסור למותר.
עולם הדיסוננסים. עולם שבו הטוב והרע יכולים לחיות יחד. עולם שאין צורך לבחור.
עולמות שאפשר לוותר בהם על חשיבת ה-״או או״ שהחברה מרגילה אותנו אליה מגיל צעיר, זו שמכריחה אותנו להגדיר, לתייג, לבחור, להחליט. זו שהאנורקסית שבי לקחה לאקסטרים. ולחיות בהם חיים של ״גם וגם״.

אבל היום קרה לי משהו מופלא. עמדתי מול המראה אחרי ריצה ארוכה. מהירה.

היישרתי מבט. לעצמי. שהיתי. נשמתי עמוק.

לא נתתי לו לברוח. נתתי לו לחדור לתוכי.

פעם ראשונה שהמחשבות הראשונות שעלו לי לראש הן ׳איזו שווה׳, ׳אני סקסית נורא׳.

פעם ראשונה שהרגש הראשון שצף היה אהבה.

אהבתי את מה שאני רואה. אהבתי ממש. את הגוף הזה שלי שהתעללתי בו כל כך.

הייתי גאה שזה הגוף שלי. בפעם הראשונה בחיי. קשה לי להעביר לכם את התחושה. זה ריגש אותי כל כך.

עמדתי וחייכתי ובכיתי. שהיתי.

מעולם לא חשבתי שאוכל לראות את הגוף שלי כך. להרגיש אליו כך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא עכשיו? מה השתנה?

כבר תקופה ארוכה שאני בתהליך שינוי. כל כך ארוכה שאני חושבת שזו לא תקופה. אלו החיים שלי. עצמם. שהדבר הקבוע היחיד בהם הוא השינוי התמידי. התמכרתי.

אני כותבת על השינוי הזה. מדברת אותו. חושפת אותו לכל מי שרק רוצה להקשיב, לחבק, ללוות. אבל פתאום הבנתי, משהו שלא היה ברור לי עד עכשיו.

את השינוי הפנימי הזה שלי. השינוי של הנפש. ליווה שינוי חיצוני. שינוי של הגוף.

לא עצרתי עד עכשיו לחשוב על השינוי הזה.

שיניתי את הרגלי הכושר שלי. לקחתי מאמן אישי. לקחתי דיאטנית שליוותה אותי. לא וויתרה לי. עברתי תהליך משמעותי מול הגוף המסכן הזה שלי.

והשינוי הזה גרם לי להבין פעם ראשונה שהגוף הזה שלי הוא לא רק עטיפה.

הוא חזק.

הוא הפתיע אותי כל פעם מחדש. עמד בכל יעד שהצבתי לו, לא משנה כמה מטורף היה.

הוא נתן לי מקום לפרוק את הכאב הזה שלי בנשמה. כל פעם מחדש.

הוא לא נטש אותי לבד במסע הקשה, המרתק, המטלטל הזה שעברתי. שאני עוברת.

ידעתי שהוא שם עבורי. כשארצה. כשאצטרך. שהוא ייתן לי להשתמש בו בלי לדרוש כלום בתמורה. שהוא יבטל את כל צרכיו. כדי לתת לי מקום להשקיט את הסערה. הוא למד להסתפק במועט.

הבנתי פתאום שלא יכולתי לעבור את השינוי מול הנפש בלעדיו. הבנתי את היחס האינסטרומנטאלי שהיה לי אליו.